המגזין
עיתון עיצוב  
 
 


גיפ 7

גיפ 2

domus

גיפ 21

גיפ 50

d

domus



אוריין

d

d

domus

domus

bob dylan

face

domus

d

בלון





     
מרוקו בירושלים

בניין המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה בירושלים מספר את סיפורה של העדה


עמרי עוז אמר. צילום: צחי אוסטרובסקי, דים שלייפמן

חידוש בניין המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה בירושלים מספק הצצה נדירה להשפעותיו של קשר גורדי עתיק יומין שבין התרבות היהודית לזו המוסלמית על הארכיטקטורה ולאופן שבו נישא הזיכרון החזותי לאורך הדורות. כתליו של המבנה שהוקם על ידי העדה המוגרבית במאה ה19 עטו לאחרונה מוטיבים מרוקניים מן האדריכלות הספרדית מורית ובכך חתמו פרק נוסף בסיפור של השפעות תרבותיות הדדיות שהחל במקדש שלמה בירושלים, המשיך בארמון האלהמברה בתקופת השלטון האיסלאמי בספרד, נגע בקירותיו של מלון פאלאס וקיבל כעת ביטוי נוסף בדמות שער מרוקאי גדול מימדים שכמו נוסף אל שעריה של העיר – מחבר בין דור המהגרים ודור הבנים אשר נושא עימו זיכרון כיסופים של מקום אחר.

קומפלקס המגורים החדש בשכונת המוגרבים מצטיין בכמה עקרונות תכנון אורבאניים בסיסיים – עירוב שימושים, בנייה על קו בניין אפס ויצירת שטח פרטי פתוח לציבור הרחב. בנייני היוקרה מגדירים את רחוב דוד המלך וקומת הרחוב המיועדת למסחר מלווה בקולונדה להולכי הרגל ברחוב. אלו יחוו לרגע הפסקה ברצף החנויות ויגיעו אל "סדק" עמוק בחזית המזרחית – מעין שבר טקטוני שהמתכננים יצרו ברצף הבנוי – על מנת לקשר בקווי מבט עשירים ומורכבים בין הולכי הרגל משני צידי הרחוב לכניסה ל "מרכז למורשת העולמית של יהדות צפון אפריקה". "מרכז המורשת" המבצבץ, הולך ומתגלה ככל שיורדים אליו, שכן הוא ממוקם נמוך ממפלס הרחוב. שער גדול בסגנון מרוקאי, כמו לקוח מסיפור אחר, משמש רמז מטרים לתוכו המפתיע של המבנה. שטף אור היורד מן הגג מאיר לתוך חצר פנימית עתירה בקשתות ובקמרונות מעביר את המבקר באחת מירושלים לאנדלוסיה. אנדלוסיה שבתוך שכונת המוגרבים.

בניין המרכז למורשת יהדות צפון אפריקה בירושלים מספר את סיפורה של  העדה – ראשיתו במבנה חצר מסוגר ומתגונן מן המרחב העוין שמחוץ לחומות ואחריתו במבנה עירוני ופתוח

היציאה מהחומות

תחילתה של שכונת המוגרבים בשנת 1854. בשנה זו הוקם ועד העדה המוגרבית של עולי צפון אפריקה במטרה לסייע לבני העדה שהיו העניים שביהודי ירושלים. .הועד רכש מערבי נוצרי קרקעות מחוץ לחומות, בקרבת בריכת ממילא, עליהן הוקמה שכונת המוגרבים – המכונה גם 'מחנה ישראל'. למעשה זו השכונה הראשונה מחוץ לחומות שנוסדה בהתארגנות עצמאית.,. "שכונת המוגרבים", אשר התנהלה כיחידה קהילתית סגורה ,תחומה כיום בין הרחובות "דוד המלך", "הס" "אגרון" ו"זמנהוף", השכונה הכילה בסוף המאה ה-19 כ-30 בתי אב בנויים סביב חצר משותפת שבמרכזה באר. הבתים היו בתי אבן מלבניים, לרוב דו קומתיים, נתמכים בקמרונות ובקשתות. כמה מבני "כולל" טוריים שימשו את קהילה. טיפולוגית הבנייה בשכונה אופיינית לתקופת היציאה מהחומות ואינה ייחודית, כמו גם חומר הבנייה. גם בשכונות אחרות נבנו בתי המגורים סביב חצר מרכזית קהילתית, גם בשכונות אחרות היתה טכנולוגיית הבנייה מאבן לטכנולוגיית הבנייה הנפוצה.   כיום, שכונת המוגרבים, המאופיינת בבניית אבן צפופה ובבתים המיתמרים לגובה של עד שלוש קומות, הוכרזה כ"רקמה לשימור". זאת בשל סיפור הקמתה החלוצי, סמטאותיה הציוריות והפוטנציאל התיירותי הגלום בה. ואכן, השכונה מאפשרת הצצה לחיים בירושלים במאה ה-19 ולסגנונות האדריכליים השונים במאה וחמישים השנים האחרונות. גם המבנה בו הוקם "מרכז המורשת" שומר על דמות עברו. המבנה הוקם בשנות ה-60 של המאה ה19 ושימש למגורים. בתוכנית המקורית של המבנה שני מבנים מלבניים ניצבים זה לזה, חובקים בור מים ומוקפים בחומה המשלימה חצר מרובעת, הפתוחה למזרח באמצעות ארבע קשתות. במשך השנים עובו דפנות החצר על ידי חדרים, עד שנתקבל מבנה  חצר מרובע אופייני לסביבתו ולתקופתו.  

מבית מגורים ל"מרכז מורשת יהדות צפון אפריקה" 

בשנות ה-90 של המאה העשרים, נבחר המבנה, שעמד בשיממונו ובסמיכות למגרש גדול וריק, לאכלס את "מרכז המורשת העולמי ליהדות צפון אפריקה". הבחירה נעשתה על-ידי ועד העדה. המבנה, שהתפתח טלאים-טלאים הותאם לצרכי המרכז, וכיום הוא כולל חללים לתצוגת חפצי אמנות, חללי לימוד ומחקר, ארכיון, ספרייה, חדרי כינוס ומנהלה. לשם כך, טשטש האדריכל דן יזרעאלי את ריבוי המפלסים והשלים את הקומה השנייה תוך שמירת הסכמה של מבנה חצר. נשמרה גם הכניסה הנסתרת אל הבניין מסמטה צדדית הנמשכת אל תוך שכונת המוגרבים והוספה מעלית. חזיתות המבנה המגובבות נשמרו כשהיו מתוך בחירה מודעת: שאיפה לכבד את עבודת "הבנאים האנונימיים" מן המאה ה-19. במקביל, עוצבו אלמנטים אדריכליים בסגנון ספרדי-מורי על-ידי האדריכל המרוקני אלי מויאל. עבודות מוזאיקה (ג'יליז'), סטוקו (סטוקו מוכת'אר) וגילופי עץ שולבו בדפנות החצר הפנימית, ועמודי הבטון המקוריים עובו לעמודים עבים ומשוננים, כך שנוצר חתך עמוד טיפוסי לסגנון הספרדי - מורי. העיצוב נעשה על ידי צוות אמנים מרוקאי. האלמנטים הספרדים-מוריים במבנה לא קיבלו ביטוי ניכר בחזיתותיו עד לשיפוץ האחרון, המגיע לסיומו בימים אלו. שיפוץ, שנעשה כחלק מפרויקט בתכנון קולקר – קולקר אפשטיין, הכולל שימור מבנה אבן ארכני במגרש ובנייה של מגורי היוקרה הנזכרים בפתיח. יצירת החצר העירונית, המקשרת בין מרכז המורשת לבין רחוב דוד המלך, גרמה לאדריכל לוטן רוטמן לתכנן מחדש את החזית המזרחית, תוך כדי הריסת ארבע הקשתות. במרכזה של החזית החדשה ניטע שער גדול בסגנון מרוקאי. השער מעוטר בעבודת מוזאיקה בגווני כחול וטורקיז, המקיפה דלתות עץ מרשימות, שגולפו בידי אמן מרוקאי והובאו ארצה. עבודות המוזאיקה גולשות מעדנות אל דפנות החצר העירונית: כלפי חזית של מסעדה מתוכננת, בריכות מים ארכניות וגרם המדרגות המוביל אל רחוב דוד המלך. כך מתקבל חיבור הדרגתי של האלמנטים המרוקאיים אל מבני המגורים היוקרתיים והעכשוויים ואל העיר. ל"מרכז המורשת" עצמו הוספה על ידי האדריכל רוטמן קומה מקורה בגג רעפים. החצר הפנימית קורתה במשרביית עץ, המאפשרת החדרת אור עד לקומת המסד. ולחלל ההיקפי המחולק ליחידות תפקודיות. נוסף חלל רב תכליתי וחדר מולטימדיה וחודש  חדר אירוח מרוקאי מסורתי אשר מרבית מכלי התצוגה בו הושגו בתרומה, הודות לנשיא המדינה, שמעון פרס. האדריכלית מרים אלחדד – קטן, האמונה על עיצוב הפנים, נקטה דווקא בתזה עיצובית הפוכה והעדיפה להשתמש באלמנטים וחומרים עכשוויים כמו קרמיקה, דלתות זכוכית ותקרה אקוסטית מחוררת. זאת, כדי לחדד את העובדה שמדובר במוסד שהינו חלק מן הנרטיב הישראלי.

למרוקו ובחזרה

לכאורה, נסגר מעגל - מבנה שהוקם על ידי יהודים יוצאי צפון אפריקה ושהתפתח אבולוציונית לכדי מבנה חצר – הופך ל"מרכז המורשת" של אותם יהודים, ומכיל אלמנטים צפון אפריקאים שהולכים ומכסים את חזיתותיו החיצוניות ופנימיות. יחד עם זאת, מבט קפדני יותר מגלה כי הדברים אינם כה פשוטים. השאלות העולות הן האם העיצוב הספרדי-מורי, השולט כיום בעיצוב החצר הפנימית של המרכז, אכן אופייני ליהדות צפון אפריקה. וגם: האם נכון היה לייבא שער מרוקאי לבית אבן שנבנה בירושלים, ושהאדריכלות שלו לא הכילה מוטיבים מרוקאים מלכתחילה. בחינת הסגנון הספרדי – מורי מגלה שהוא התפתח באנדלוסיה בתקופה בה האסלאם הוביל את הקדמה האנושית. בתקופה, המכונה גם "תור הזהב של יהדות ספרד", נוצרה סימביוזה הגותית, מדעית ותרבותית בין היהודים לבין השלטון המוסלמי, והשפעות הסגנון הספרדי - מורי חדרו גם לאדריכלות בתי הכנסת בצפון אפריקה. זאת ועוד, המחקר בעשורים האחרונים מראה כי אלמנטים בארמון אלהמברה שבגרנדה, שיא האדריכלות הספרדית – מורית, עוצבו, בין היתר, בהשפעת חכמי ספרד, ששאבו השראה מעולם הדימויים התלמודי, המתאר את ארמון שלמה בירושלים. יחד עם זאת, מעטים הם בתי הכנסת במרוקו שאכן עוצבו בסגנון עשיר זה. בלשון אחרת: פעולת העיטור שהופעלה על המבנה לאורך השנים, חשודה כהתרפקות דור הנכדים על ערכי המורשת של דור המהגרים, תוך ניסיון לייצר נרטיב חדש ותוך חיפוש ואימוץ מקורות זהות נשאפים. ככלות הכל, בניגוד לתחומים כמו הגות, שירה ומוזיקה, היהדות בגולה לא יצרה מורשת ארכיטקטונית ייחודית לה. כאילו כדי להעניק משנה תוקף לטענה זו, מזדקר לו לא הרחק משם, בפאתי שכונת המוגרבים, מלון פאלאס המתחדש. המלון, שנבנה על ידי 'הועד הערבי העליון' בכדי לחזק את מעמדו של האסלאם בירושלים ובכדי לחסום את התקדמות השכונות היהודיות, מעוטר אף הוא במוטיבים ספרדיים – מוריים. כלומר, אותו עיצוב מפורש הן על-ידי היהודים והן על-ידי הערבים כאופייני להם ולהיסטוריה שלהם, בניגוד לצד השני. ומה באשר לשער המרוקאי המיובא? - יבוא של אלמנטים אדריכליים מזוהים תרבותית מסתיים פעמים רבות בפיאסקו פלקאטי משועתק, שנראה כתפאורה בלבד. סכנה זו אף עולה כאשר מתמודדים עם טיפולוגיות אדריכליות מובהקות כמו זו המרוקאית, שעל אף מקורותיה המינימאלסטיים, זוכה לעיתים לפרשנות צעקנית מוגזמת. אולם כאן השכילו האדריכלים לפעול: שני האדריכלים שישבו על המדוכה - יזעאלי ורוטמן ,זיהו את גבולות הגנאולוגיה הטבעיים של המבנה כמבנה חצר, הדומה בסוגו למבני הריאד האופייניים לאדריכלות הצפון אפריקאית. הם לא חששו, כל אחד בדרכו, לייצר חווית חוץ – פנים עיצובית התואמת את יכולתו הטבעית של הבניין להכיל. אין ספק כי האקלקטיות של האדריכלות הירושלמית והאבן הירושלמית תרמו את חלקן ביכולת לספוח לתוכן סגנונות ומוטיבים אדריכליים ממקורות שונים בצורה טבעית כמעט. כך, מרכז המורשת, המעוטר באלמנטים שמקורם בתרבות קרובה - רחוקה, מצליח לייצר געגוע וזיקה רגשית.



לקריאה נוספת ראו גם:
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כתר, י-ם 1989. דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים, שכונות ובנייני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 – 1914, הוצאת כתר, י-ם 198. דוד קרויאנקר, ירושלים, שכונות ובתים - תקופות וסגנונות, הוצאת כתר, בהשתתפות מכון ירושלים לחקר ישראל, י-ם 1996. דוד קרויאנקר, רחוב יפו , ירושלים – ביוגרפיה של רחוב – סיפורה של עיר, הוצאת כתר, י-ם 2005. נתן שור, תולדות ירושלים, הוצאה לאור דביר ליד זמורה – ביתן, ת"א 1987 שכונת מחנה ישראל, עוזיאל חזן, הוצאת המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה. י-ם 2001
F.P Bargebuhrt,  Alhambra, A Cycle of studies on the Eleventh Century in Moorish Spain, Walter de Gruyter & Co, Berlin, 1968
 HYPERLINK "http://www.snunit.k12.il/heb_journals/aretz/294029.html" http://www.snunit.k12.il/heb_journals/aretz/294029.html  HYPERLINK "http://www.shimur.org/article.php?id=317" http://www.shimur.org/article.php?id=317 http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1554
Bargebuhr, Frederick P. The Alhambra :a cycle of studies on the eleventh century in Moorish Spain /by Frederick P. Bargebuhr Berlin :de Gruyter, 1968

 

קרדיטים:
אדריכל ראשי: לוטן רוטמן אלי מויאל, דן יזרעאלי, מרים אלחדד – קטן לוטן רוטמן – קולקר קולקר אפשטיין אדריכלים. עבודות סטוקו – לאמן אל חוסיין, החברה הקאופרטיבית לעבודות מלאכה ופיסול, קזבלנקה. מוזאיקה – תלמודי צולאי טאייב, פאס, מרוקו נגרות – דומיניק קורסינוקס, מרקש. המוזיאון למורשת יהדות צפון אפריקה, אדריכל ראשי בשלב הנוכחי: לוטן רוטמן. תכנון פנים של קומות תצוגה תחתונות: מירי אלחדד, מרטין אנסבכר, אדריכל הפאטיו הפנימי (מלפני כ12 שנה): אלי מויאל. אדריכל המבנה בשלב המוקדם (מלפני 12 שנה): דן יזרעאלי. פרוייקט המגורים מראות ירושלים (כולל הגן המרוקאי): עופר קולקר, קולקר קולקר אפשטיין אדריכלים. אדריכל אחראי לוטן רוטמן

לכתבה זו לא התפרסמו תגובות תגובה לכתבה

          מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



מרוקו בירושלים



 

דינה שהם // עיצוב תקשורת חזותית        בניית אתרים // QualityNet        כל הזכויות שמורות // מתחמי עיצוב בע"מ