המגזין
עיתון עיצוב  
 
 
נערה

גיפ 7

גיפ 2

domus

גיפ 21

גיפ 50

d

domus



אוריין

d

d

domus

domus

bob dylan

face

domus

d

בלון





     
מוזיאון ישראל באור בינלאומי

אדריכלית נעמי שמחוני

תכנון: 1959-75 - אדריכל אל מנספלד; אדריכלית ומעצבת-פנים דורה גד
גן פסלים: איסאמו נוגוצ'י תכנון נוף: צבי מילר, משה בלום תכנון סטרוקטורלי: אלי תרום
1975-92 – אדריכלים א. מנספלד, מ. מנספלד, ח. קהת, י. בורג, י. מנספלד
חידוש המבנה:  אדריכלי עיצוב: אפרת-קובלסקי אדריכלים בע"מ (EKA), תל אביב (אדר' מאירה קובלסקי, פרופ' אדר' צבי אפרת, אד' כרמית הרניק-סער); חברת העיצוב של ג'יימס קרפנטר, ניו יורק (JCDA - James Carpenter Design Associates), (מעצב ג'יימס קרפנטר, אדריכל ריד פרימן).
אדריכל פרוייקט: א. לרמן אדריכלים בע"מ, תל אביב (אדר' אסף לרמן, אדר' שותפה תמי יניב, אדר' עדי מלניק, אדר' מאיה פארן, אדר' הילה הנדיפר, אדר' הילה סלע, אדר' נמרוד שנקלבך, שלומית יעיש).

הדימויים שכוננו את התכנון של מוזיאון ישראלי הוחלפו באחרים: מופשטים יותר ובילאומיים יותר. החיפוש אחר השורשיות ומהות המקום בשנות השישים, פינתה את מקומה לגלובליזציה.

מודל הלודה בו השתמש מנספלד בתכנון הצמיחה העתידית של המבנה (ארכיון אל מנספלד)

א. שורשיות בסגנון מודרניסטי 
שני דימויים מרכזיים יש בו, במוזיאון ישראל, בתכנון אל מנספלד ובעיצוב דורה גד (1959-1965): דימוי האקרופוליס ודימוי הכפר הערבי. דימוי האקרופוליס בא לידי ביטוי בפיתוח התנועה בקמפוס המוזיאון. כמו באקרופוליס באתונה, התנועה במוזיאון ישראל טקסית: הדרך העולה, הישרה והמוארכת, שבה גרמי מדרגות רבים, הובילה את המבקרים בין הביתנים ובין גן הפסלים עד לכניסה למבנה. דימוי הכפר הערבי בא לידי ביטוי בהצבת הביתנים הרבועים על גבי שיפוע הגבעה עליה נבנה המוזיאון. הביתנים בעלי הקירות האטומים אורגנו סביב חצרות פנימיות, בדומה לכפר. בדומה לכפר, התנועה בינות לביתנים – מתנהלת בחופשיות. דימוי זה ביקש להפגין את השורשיות ואת היחס הבלתי אמצעי לסביבה המקומית, תוך התייחסות לאחר, לערבי, בלב המוזיאון הלאומי השוכן בבירת ישראל. הדימויים לא העתקו כפשוטם. הארכיטקטורה של המוזיאון חילצה מתוכם את העקרונות המבניים ותרגמה אותם לארכיטקטורה מודרניסטית. כך, תכנון המוזיאון מתבסס על  גריד מתמטי אורתוגונאלי סדור, שהניב חללי תצוגה בביתנים קובייתיים מודולריים. בעיצוב חללי התצוגה שולבו חלונות סרט גבוהים המחדירים אור טבעי לביתני התצוגה שקירותיהם אטומים, אך תפקידם אינו רק פונקציונאלי. חלונות הסרט מפרידים גם בין קירות הביתנים לבין גגות הביתנים, שצורתם – צורת פטריה, וחומריותם – הבטון החשוף, מבטאים את ניתוק הקשר בין קירות המעטפת למבניות הגג. קשר, שנותק טכנית עם המצאת הבטון המזוין והתפתח עצובית עם הסגנון המודרניסטי.   במסגרת תכנון המבנה המקורי פיתח מנספלד שיטה להרחבתו העתידית, תוך שמירה על העקרון המודולרי שבבסיס התכנון. בתהליך זה נעשה שימוש ב"מודל הלודה", בו נבחנו חלופות להרחבה אופקית, לצד אפשרויות לצמיחה לגובה, כמערכת מרחבית.   בימים אלו מתקרבות לסיומן עבודות החידוש במוזיאון ישראל. שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עייני המתכננים: חידוש מערך הכניסה; יצירת דרך גישה מקוצרת ומקורה אל לב המוזיאון, וארגון מחודש של החללים והתנועה ביניהם. הקמפוס המחודש כולל שתי קומות עיקריות: הקומה התחתונה משמשת לתצוגות קבע: אמנות ישראלית, אימפרסיוניזם ויודאיקה. הקומה העליונה מיועדת לתערוכות מתחלפות. ההתערבות האדריכלית כללה שימור של ביתני הבטון, התאמה של פרטי הבניין והריהוט המקוריים לתקנים עכשוויים, תכנון מערכות תנועה חדשות בין חללי התצוגה, ותכנון חללים חדשים. דיון זה יתמקד בחללים החדשים שהוספו למבנה ובשינוי שהם מחוללים בדימוי המוזיאון. הארכיטקטורה החדשה מעלה את השאלות באילו אופנים השפיע החידוש על אדריכלות המבנה,  ומה נותר מהדימויים ותרגומם המודרניסטי? 

רישום פרספקטיבי, אדריכל אל מנספלד (1970)

מבט על המוזיאון מכיוון צפון מזרח, אמצע שנות ה-60. צילום: קרן אור

מבט מכיוון צפון מזרח (1966) (ארכיון דורה גד)

ב.  הקובייה הלבנה – בין הכפר הערבי לכפר הגלובלי
ביתני הזכוכית החדשים בכניסה למוזיאון משתלבים באדריכלות המקורית בצורתם הקובייתית, אולם הם נבדלים מאדריכלות הבטון בתכנונו של מנספלד,. במבט ראשון, מזכירים ביתני הכניסה את "בית הזכוכית" בתכנון פיליפ ג'ונסון (1949) ואת  בית פארנסוורת בתכנון "מיס ון דר רוהה (1951). בריכת המים שלצידם – מזכירה את בריכת ההשתקפות בביתן ברצלונה (1929), גם היא בתכנון מיס ואן-דר-רוהה. המבנים הללו מייצגים את שיאי האדריכלות המודרניסטית, אדריכלות של פשטות צורנית של וקלילות חומרית, שהתאפשרה הודות להמצאת הבטון המזויין ש"שחרר את הקירות" מהצורך לשאת את המבנה. הקירות השקופים מחצינים את האיכויות האדריכליות, הנובעות מן השימוש בטכנולוגיות מודרניות.  ברוח ימינו, נעשה בביתני הזכוכית השקופים בכניסה ובמעבר המקורה במוזיאון שימוש בעיבודי זכוכית מגוונים ועשירים, המזכירים בין היתר את מרכז "קרטיה" בפריס (1994), של ז'אן נובל, בשל השילוב בין משטחי הזכוכית לצמחיה בכניסה. גם השימוש ברפפות, הרווח באדריכלות הישראלית בשנים האחרונות, בא לידי ביטוי. מסכי הרפפות בביתני הכניסה מאפשרים לשלוח מבטים אל הקמפוס ואל הגן שלצידם.  בדומה למרכז פרס לשלום ביפו (אדריכל מקסימיליאנו פוקסס, אדריכל-מקומי יואב מסר) ולמרכז לשירותים קהילתיים ברח' ארלוזרוב בתל אביב (מייזליץ כסיף אדריכלים), מרחיב השימוש ברפפות את ארסנל האמצעים המשמשים את האדריכלים בבואם להתמודד עם סוגיית האקלים המקומי. אלמנט ההצללה מזכיר גם את השימוש בשוברי שמש ובתריסולים, שאפיין את האדריכלות הברוטליסטית בשנות ה-50 וה-60.
לצד ביתני הזכוכית, הוקמו במסגרת עבודות החידוש חללים נוספים, המציגים גם הם פרשנות חדשה על התכנון המקורי, תוך שימוש באותם חומרי בנייה: כזה הוא ביתן המשרדים החדש, שנבנה מבטון חשוף ומאבן. ביתן זה מונח על משטח סלע כמו מוצג מוזיאלי המופרד מסביבתו, בניגוד לביתני המוזיאון ה"צומחים" מן הקרקע. מהו אפוא הדימוי של הביתנים? – לא עוד הקירות האטומים המזכירים את האטימות והמאסיביות האופייניים למבני האבן של הכפר הערבי, אלא ביתנים הבוחנים מחדש את התחביר האדריכלי ומעבירים תחושות של קלילות, אווריריות ועדכניות. את הדימוי השורשי, החליפה האדריכלות הבינלאומית-החדשה, העוסקת בעיבוד ניאו מודרניסטי של צורניות הקובייה הפשוטה בשילוב עם חומרי גמר מעובדים בקפדנות. 

הצעתו של אל מנספלד לחידוש מערך הכניסה למוזיאון, 1969

מודל המציג את יחסי הגומלין בין המבנה וגן הפסלים, 1968. צילום: קרן אור

ג. מהאקרופוליס לארץ-המראות 
המעבר המקורה החדש מציע מענה לבעיות נגישות שהתגלו לאורך השנים ב"מעלה קרטר" - העלייה המוארכת לעבר הכניסה למוזיאון שתוכננה בהשראת ה"אקרופוליס" באתונה. במסגרת תכנית האב לחידוש המוזיאון פותח במשרד אפרת-קובלסקי מעבר ברוחב משתנה, בו שולבו חצרות פנימיות. לימים נמסרה עבודת התכנון למשרדו של ג'יימס קרפנטר, שם גובש נוסח התכנון שיושם לבסוף, הכולל מעבר תת קרקעי ארוך והמשכי. המעבר מואר באור טבעי, החודר מבעד לתעלת מים עילית, הממוקמת בדופן המערבית של המעבר, הפונה לגן הפסלים. המים בתעלה זורמים על גבי משטחי זכוכית, והאור המרצד מבליח מבעד לזכוכית ולמים. בשלוש תחנות לאורך המעבר תוכננו חצרות פתוחות: האור החודר מבעד לקירות הצמחיים בחצרות הללו מטיל צלליות שקופות למחצה, המטביעות את נוף צמרות העצים בחלל המקורה.   אף על פי ששני המעברים ממוקמים על אותו תווי, זה מעל זה, הם מציעים למבקרים חוויות מרחביות שונות בתכלית. "מעלה קרטר" מציע סיור בנוף הפתוח של הקמפוס, כאשר ירושלים ניבטת פתוחה, והתנועה נעה בין ביתני התצוגה וגן הפסלים. לעומתו, חלל המעבר המקורה מופרד מסביבתו, ומציע למבקרים חוויה מרחבית מנוכרת וזרה לנופי הקמפוס. נדמה כי חלל מוארך ואחיד זה 'מושתל' בקמפוס ואינו נובע מאופיו המרחבי של המוזיאון, על אף שתוכנן בהתאם לגריד התכנון של מנספלד. קיר הזכוכית המתוח לכל אורך המעבר מעניק לחלל זה את צביונו הייחודי: המעבר בחלל, כמו ב'ארץ המראות' של עליסה, יוצר טרנספורמציה המשכית כאשר הוא משהה את ההגעה לחללי התצוגה ומאפשר למבקרים להתנתק מהוויית היומיום טרם פגישתם עם המוצגים. כך מבקש המעבר לחולל חוויית צפייה נאו-מודרניסטית, 'טהורה' ומנותקת מכל הפרעה של "העולם שבחוץ".

ד. (מוזיאון) ישראל והאור
דימוי הכפר הערבי והאקרופוליס בתכנון המקורי של המוזיאון נבעו מתוך התרבוות הים-תיכונית, כלומר: מן המקום הפיסי שלנו כאן.  תכנון המבנה המקורי, הדגיש בראש ובראשונה את השתרשותו באדמה. תכנים אלו השתנו בחללים שהוספו למבנה במסגרת הרחבתו. החדשה בתכנון העכשיוי הושם הדגש על תכנים שאינם נובעים מתוך הקרקע של המקום, אלא דווקא מהשמיים. ליתר דיוק: מתוך רצון להתמודד עם האור. התכנון התעמק בעיבוד האיכויות המגוונות של האור הטבעי החודר לחללים.  הפניית המבט מהקרקע לשמים מעידה על שינוי יסודי שחל בדימוי המוזיאון: מעבר מהמקומיות המודרניסטית בתכנונו של מנספלד, אל מודרניזם חדש, בינלאומי, שהחומר המייצג אותו יותר מכל הוא האור. האור כחומר בנייה, מאופיין באיכויות חמקמקות יותר מאלו של הבטון והזכוכית - חומרים המזוהים עם אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל. האור מרצד, מוקרן, משתקף ומטיל צללים במבנה וכך מגדיר את צביונו של החלל ..   האם גם אנו, כחברה, מביטים היום יותר אל השמיים ואל האדריכלות המתפתחות מעבר לים ופחות אל המקום שלנו כאן בצמוד לקרקע? – כנראה שכן.



לקריאה נוספת: 
"מחדרי יצירתו של אל. מנספלד", קטלוג תערוכה, מוזיאון ישראל, 1994 (אוצר: איזיקה גאון); הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, בשיתוף הטכניון, מכון ישראלי לטכנולוגיה, חיפה, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים צבי אפרת, "צורה", מתוך:  הפרויקט הישראלי, בנייה ואדריכלות, 1948-1973, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004
Al Mansfeld: An architect in Israel, herausgegeben von Anna Teut ; Berlin, Ernst & Sohn, 1999
תודתנו נתונה לכל אלו שתרמו להכנת כתבה זו. - תצלומים היסטוריים באדיבות הארכיון ע"ש דורה גד ,החוג לעיצוב פנים, המכללה למנהל - סכמות תכנון באדיבות אפרת-קובלסקי אדריכלים בע"מ (EKA) - תצלומים עדכניים ותכניות  באדיבות א. לרמן אדריכלים בע"מ - תצלומי מודל ה"לודה" וסקיצות מקוריות מאת אדריכל אל מנספלד, באדיבות מנספלד-קהת אדריכלים - אינפורמציה על עבודת מעצבי תצוגה: חנן דה לנגה, תל אביב; חברת פנטגרם, לונדון; אורן שגיב, ת"א. הלינה חמו, מוזיאון ישראל; עיצוב מוקדם רחל לב ומרק בוברוביץ. מנהלי הפרויקט - ניצן ענבר ניהול פרוייקטים - עמרי ענבר, אמיר אמסלם, גיא גב תאורה - Tillotson design תאורה - RTLD - הילה מאיר קונסטרוקטור - כהן יוסף מהנדסים - אינג' יצחק כהאן אינסטלציה - סניט מהנדסים - אינג' עמיר גלוטר חשמל ומתח נמוך - איטקין בלום קירות מסך - לנדמן אלומיניום  מיזוג אויר - ויסוקר שטרן בטיחות - עידן בטיחות (ש.נתנאל)  תנועה - רעם הנדסה פיתוח – ק.ס.מ אדריכלים - אדר' ברוס לוין מעליות - לוסטיג נגישות נכים - דני פריגת איטום - ביטלמן אדריכלים אקוסטיקה - מ.ג. אקוסטיקה מטבחים - Baz Associates - אדר' סוזי בז שילוט - ניב כשר ביטחון – SPS    יזם: מוזיאון ישראל,  ג'יימס סניידר מנכ"ל,  דור לין - משנה למנכ"ל,  אפרת פומרנץ - אחראית על פרויקט פיתוח הקמפוס     קבלנים: קבלן ראשי - דניה סיבוס קבלן גמרים - רום גבס ספק טרה-קוטה) - Moeding נציג: זאב מטר() קבלן נגרות ומסגרות - רום גבס קבלן קירות מסך ומעקות למתחם הכניסה - אלומאייר קבלן קירות מסך למתחם התצוגות - דימיטרי אלומיניום יצרן אלמנט המים - John Lewis Glass  מתקין אלמנט המים - דימיטרי אלומיניום קבלן מז"א - אלקטרה קבלן אינסטלציה - קרניל קבלן חשמל - אפסק יצרן פריקסטים - אקרשטיין  התקנת פריקסטים - רום גבס רצפות טראצו אפוקסי  - CR Contech קבלן פיתוח - ברדריאן דלתות מתאזנות וסבסבות – דורטק  (Elison Bronze)

Israel Museum, Jerusalem Architect: Al Mansfeld Architect and Interior designer: Dora Gad Sculpture Garden: Isamo Noguchi Landscaping: Zvi Miller, Moshe Blum Structural design: Eli Traum

Renovation: Design Architects: EKA – Efrat Kowalsky Architects L.T.D, Tel-Aviv JCDA - James Carpenter Design Associates L.T.D, New-York  Project Architects: A. Lerman Archtects L.T.D, Tel-Aviv

אדריכלות כמכתיבה אוצרות

מאת חגי שגב

מוזיאון ישראל המחודש מצהיר על עצמו: היעד הוא להיות מוזיאון בינלאומי – שעיצובו מקשה על זיהוי העיר המסוכסכת שבה הוא שוכן. מעבר לסף הכניסה, מתנתק המבקר מהכפר הערבי שלתוכו כיוון מנספלד בתכנונו המקורי. הכניסה דרך המעבר התת-קרקעי משרה מצב-רוח של שדה תעופה בינלאומי, המעביר את הצופה מהאור הבוהק של הקיץ הירושלמי לאפלולית הקרה והמתוכננת של מרכז המוזיאון. זהו "הקארדו החדש", ששמו אינו מעיד כלל על אופיו העדכני.
מפגן הכוח המרכזי הוא באגף לאמנות עכשווית הפורש פרישה מרשימה של עבודות בהקשר של תנועה באמנות בת זמננו, בתערוכה "פעימות". אגף זה מצביע על יכולת האיסוף המוצלחת של אמנות עכשווית והחשיבות שמוקדשת לעדכון האוסף בעבודות מעוררות עניין בינלאומי.
האגף המאכזב הוא האגף לאמנות ישראלית, הן לאור השטח המצומצם יחסית המוקדש לו והן בצמצום הנרטיבי שהוא מעביר. אפשר לומר כי הוא מעורר רצון לראות עוד ולנסות ולקבל פרישה מרובדת יותר ומקיפה יותר של העשייה האמנותית בארץ. אמנם, ניתן לזהות חלק מן המוטיבים המרכזיים שאיתם מתמודדת האמנות בישראל, אך אין כמעט יכולת לקבל פריסה או רצף כרונולוגי של ההתפתחויות הללו. לכל מי שאינו מכיר את האמנות הישראלית יש בכך משום יצירה של ואקום גדול במידע, במקום השלמתו.
ניתן היה אולי לדלג על מכשול זה אילו היו משלבים עבודות של אמנים ישראלים גם בתצוגה של האמנות העכשווית, ומוותרים על הבידול ועל הניתוק בין מה שיוצרים אמנים בני העשורים האחרונים בארץ ובין מה שנעשה בחו"ל. השילוב של אמנים בודדים בלבד בתצוגה הבינלאומית ממשיך לשמר את ההפרדה המלאכותית בין היצירה של אמנים ישראלים של העשורים האחרונים מזו של עמיתיהם שמעבר לים, שהם מקור ההשראה העיקרי לעבודתם. דוגמא מוצלחת לשילוב מסוג זה ניתן למצוא למשל בחדר הרישומים וההדפסים, שם אין הפרדה מלאכותית והסיפור הישראלי "נכנס" היישר לתוך הקונטקסט הבינלאומי.
בתחום עיצוב התצוגות, כמו גם באדריכלות, ניכר כי אבד הקשר למקום. מגעה ומבעה העיצובי של דורה גד, שיצרה מצע ייחודי להצגת פריטי הארכיאולוגיה לפני 40 שנה נעלמו לחלוטין, כמו אלה של מנספלד. העיצובים של התצוגות החדשות אינם מצליחים לעורר ביטוי עיצובי מקומי ייחודי. חסרון זה מנתק את המוצגים החשובים מסביבתם ולא מאפשר צמיחה של ביטוי סגולי מובהק למוזיאון כולו.
חשיבותה של תצוגת הפתיחה מצוי דווקא באגף האמנות העכשווית בו מוצגות שלוש תערוכות המנסות לנסח מחדש את אופני התצוגה האפשריים באמנות העכשווית ולערער על המושגים השגורים של "הקוביה הלבנה",כך בתערוכותיהם של צבי גולדשטיין, סוזן הלר וינקה שוניברי.
ניתן להבחן אפוא, כי הן בתחום עיצוב התערוכות והן בתחום האדריכלות, שוררת על המוזיאון החדש אווירה של מכובדות ושמרנות עיצובית, השונה במידה רבה מהחדשנות ומפריצת הדרך שאחריה תרו מעצבי המוזיאון לפני 40 שנה ויותר.



9   8   7   6   5   4   3   2   1  

       

מוזיאון ישראל באור בינלאומי

לכתבה זו לא התפרסמו תגובות תגובה לכתבה

         
 

דינה שהם // עיצוב תקשורת חזותית        בניית אתרים // QualityNet        כל הזכויות שמורות // מתחמי עיצוב בע"מ