המגזין
עיתון עיצוב  
 
 
נערה

גיפ 7

גיפ 2

domus

גיפ 21

גיפ 50

d

domus



אוריין

d

d

domus

domus

bob dylan

face

domus

d

בלון





     
רוחו של הקיבוץ

כפר לבעלי צרכים מיוחדים שניבנה על שטח של קיבוץ נטוש


ערן טמיר - טאוויל

כישורית, קהילה מוגנת לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים, מבוססת על הדגם הקיבוצי גם בהיבט של הבנייה והתכנון הסביבתי. מהי המשמעות של מודל זה בהקשר של הקהילה הטיפולית ומה הוא יכול ללמד אותנו על הקיבוץ הרגיל?

המבקר בכפר 'כישורית' לא יטעה הרבה אם יחשוב לעצמו שהגיע לקיבוץ, שהרי הכפר, שהוא קהילה מוגנת המיועדת למבוגרים בעלי לקויות תפקוד שונות, נבנה על בסיס קיבוץ נטוש. והנה, נדמה שהקיבוץ הישן שב לחיים: חדרי החברים כולם מאוכלסים ובמרכז הישוב הומים חדר האוכל, המועדון ומרכז האומנויות. הקהילה השיתופית המגובשת, שנולדה מתוך האידיאליזם הסוציאליסטי של חלוצי העלייה השנייה, חיה מחדש עם קהילה אחרת, מגובשת לא פחות – הקהילה של "כישורית".
כפר "כישורית" מתבסס על התשתיות של קיבוץ "כישור", שהוקם בסוף שנות ה-70 על רכס תפן, סמוך לדיר אל-אסד, במסגרת תכנית המצפים לייהוד הגליל וננטש לאחר מספר שנים. בראשית שנות ה-90 פנו שוקי לוינגר ויעל שילה - שיזמו את הקמת הכפר ומנהלים אותו - לסוכנות היהודית ולתנועה הקיבוצית בבקשה להשתמש בתשתיות הקיימות כדי להקים קהילה לאוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים על בסיס מבני המגורים ואזורי החקלאות והתעשייה שהותיר אחריו הקיבוץ. ואכן, כפי שהקיבוץ ביקש לייצר קהילה עצמאית ומשק יצרני אוטרקי – גם כישורית שואפת להעניק לחבריה חיים רגילים ויצרניים ככל האפשר. בעתיד, מתכננים, ישתלבו בכפר גם משפחות רגילות.
השלווה הנופית של הקיבוץ, על פתיחותו לנוף הרחוק ועל הירוק שבו – חודרת לנפש. המבנים נותרו פשוטים בכוונת מכוון והנוף ההררי המרשים של אזור הגליל העליון נוכח בכל מבט. מבני הציבור, צנועים אף הם, מגדירים חללים ברורים, המקלים על ההתמצאות במרחב גם עבור בעלי מגבלות תפקודיות שונות. כך לדוגמא, מרכז האמנויות - הכולל אולפן תקשורת, אולפן הקלטות וחדרי-חושך - מגדיר תחום באמצעות שני מבנים הניצבים זה לזה והארקדות הפתוחות הצמודות למבנים מסמנות בברור את אזור התנועה.
מבני המגורים מתכתבים עם מבני הקיבוץ הקלאסיים: קוביות עם גגות רעפים. אך אין מדובר בחיקוי: הגגות מחופים ברעפים אפורים הממסגרים את הקוביות הצבועות בצבעי פסטל – כל מבנה וצבעו הוא - כדי לאפשר התמצאות והגדרה של אזורים שונים בצורה פשוטה ומיידית, וכדי ליצור גיוון בתוך המסגרת.
גם לתכנון הנוף זיקה לאדריכלות הנוף הקיבוצית, המבוססת על הגן האנגלי הפתוח, המדגיש ומעצים את הנוף הטבעי. נופו של הכפר מתבסס על צמחיית החורש הגלילי – מקומית וחסכונית במים - והפריחה נפרסת על פני כל השנה וגווניה משתלבים בגווני המבנים. השבילים – מבטון מסורק, גדרות גבוהות – אין, ובמקומן שיחים ומסלעות אבן מקומית.
האם כישורית הוא הקיבוץ האולטימטיבי?

המפגש המתקיים ב"כישורית" בין המאפיינים הפיסיים של הקיבוץ לבין הצרכים המיוחדים של האוכלוסייה והמבנה הארגוני של הכפר השיקומי  - מעלה מחשבות ושאלות החורגות מהמקרה הספציפי והמוצלח של הכפר.

הרהור אחד נוגע במשמעותו המופשטת של הקיבוץ, כמושג המגלם בתוכו דימויים של קירבה הירואית לטבע ושל רצף היסטורי (ציוני), דימויים שללא ספק תורמים לתחושות הדיירים בכישורית. ועולה מחשבה משיקה: האם הכפר הערבי למשל, על מערכות התמיכה החמולתיות שלו ועל ביטויין בבינוי, יכול להציע מודל חלופי של טיפול שיקומי לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים? האם גם למסורתיות, לשורשיות ולמושג הארכיטיפי של 'הכפר', שנתפסים כתכונות של הבנייה הערבית הכפרית, יש איכויות טיפוליות? - מתחם 'אל-פנארה' ('המגדלור') המתוכנן כיום כתוספת לכישורית ומיועד לאוכלוסיה ערבית בעלת צרכים מיוחדים עשוי לספק לכך תשובות.
מחשבה אחרת נוגעת לעיצוב הפיסי. נופו של הקיבוץ נתפס כמרגיע: כרי הדשא הרחבים, הפתיחות אל הטבע, הפיזור המבני, כל אלו היו ועודם נכסיו של הקיבוץ. ושוב, דומה שהמודל הקיבוצי תואם את החזון השיקומי: שילוב של עבודה ומגורים במתחם אחד תוך שמירה על הפרדה פונקציונאלית ביניהם, מגורים אינטימיים בטבע המצמצמים את החיכוך הנוצר בצורות מגורים צפופות יותר ומרחבים פתוחים הצופים לנוף רחוק  - כל אלו משרים רוגע ומקטינים את כמות הגירויים שעשויים להטריד חלק מהדיירים. רוגע כזה מועיל לא רק לאוכלוסיות מיוחדות, הוא גם יוצר חוויה אסתטית אוניברסלית.
האחידות העיצובית שמאפיינת את הכפר - שמתבטאת בהקפדה על פאלטת הצבעים ועל פרטי הנוף - אפשרית רק כשיש יד מכוונת מלמעלה, כזו המבטאת אתוס משותף ותחושה ברורה של קשר בין האסתטי לאתי, בין היפה לנכון.
ואכן, החזות האסתטית של כפר כישורית אינה ערך לעצמו. היא לא רק מנעימה את השהייה במקום אלא יוצרת תודעה של זהות ותחושה של גאוות יחידה, שמעצימות ותורמות לשיקום ולהתמודדות היומיומית של אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. תשומת הלב לעיצוב וההקפדה על הפרטים, שהפכו 'בחוץ' לסמלי סטטוס ריקים מתוכן, מוצאים מקום נכון כשהם נעשים בצניעות ונרתמים למטרה ראויה.
מכאן נשאלת השאלה האם התכנון והעיצוב נכונים רק לקהילות "מטופלות"? האם רק בסביבה מבוקרת ומנוהלת - במוסד כמו כישורית או בקיבוצים מן העבר - ניתן להגיע לאחידות של מבע אסתטי בעל ערך ואילו בחברה החופשית, המבוזרת והמפוצלת לעייפה ש'בחוץ' ייווצר בהכרח באלגן עיצובי מהסוג המוכר לנו? האם הסביבה שיצרנו בעיר ובפרבריה - סביבה של עומס ויזואלי והזנחה - היא מפגע שמעיב על היכולות המנטליות ועל הרווחה הנפשית, גם של אנשים רגילים, או שמא מדובר בסביבה שמאתגרת למחשבה ומעורבות? ושאלה הפוכה: האם ייתכן שחלק מהאנשים בעלי הצרכים המיוחדים לא בהכרח יוצאים נשכרים מסביבה כל-כך נעימה ומוקפדת, כזו שאולי אינה מעמידה בפניהם מספיק אתגרים?
בסופו של דבר עולה המחשבה על התאמתו האינהרנטית של המבנה הפיסי של הקיבוץ, המגלם מערכת יחסים קהילתיים קרובים – לקהילות סגורות מסוגים שונים. ההיגיון להפוך את הקיבוץ הנטוש לכפר טיפולי ברור: היזמים ביקשו להעניק לדיירים תחושה שהם חלק מיישוב אמיתי, ולא דיירים זמניים במרחב טיפולי מלאכותי.
אולם מה באשר לקיבוץ ה"אמיתי"? האם שימוש במבנה הקיבוץ לאוכלוסייה סגורה ומטופלת כמו זו של "כישורית" רומזת משהו על עתידו של הקיבוץ בעידן ההפרטה? שהרי בעבר עמדה מאחורי הקיבוץ האידיאולוגיה השיתופית וחזון ההתיישבות ואילו כיום, דומה שקיבוצים רבים מתפרקים מנכסיהם האידיאולוגיים: הקיבוץ מופרט, החברים מקבלים משכורת אישית, יחידות הדיור הקטנות מורחבות וחדר האוכל נסגר.
רק נוף הקיבוץ נותר, עדיין, כאחת ההצלחות הבולטות של ערכי השיתוף: מכלול נופי שמשלב בין צניעות של מבנים לגינון נרחב ועשיר ויוצר סביבה שהיא נעימה ויפה יותר מהנוף המנוכר של שכונות הוילות היקרות בישראל. נוף שהוא עדות לתקופה בה הבחירה בויתור על האישי למען הכלל היתה מעוגנת בתפיסת העולם - וגם 'הוכחה חיה' ליתרונותיה של תפיסה כזו.
אבל הנוף הקיבוצי - כמו האתוס השיתופי כולו - נמצא בדעיכה. לא מן הנמנע שהשרידים האחרונים שלו יהיו מרחבים טיפוליים, שסולידריות חברתית - ומעט פטרנליזם חיוני - מהווים חלק מרכזי מן המהות שלהם.

קרדיטים:
אדריכל הכפר - ליאור ויתקון ממשרד ציונוב-ויתקון אדריכלים (מ-2003).
תכנית בנין עיר ראשונה לקיבוץ כישור - המחלקה הטכנית של קיבוצי השומר הצעיר בע"מ (1977) .
אחראי הבנייה הראשון - אליהו סלע 'רעננה'.
ליווי ויעוץ בנושאי תכנון ופרוגרמה - מתכננת עו"ד תלמה דוכן.
יזמים ומקימים של 'כישורית' ושל 'אל-פנארה':
יעל שילה – יו"ר הנהלת הכפר
שוקי לוינגר – מנהל הכפר
עליה על הקרקע: 1997
נתוני שטח: שטח הישוב 460 דונם, מתוכו: שטח מפותח 230 דונם. שטח מתוכנן 230 דונם.
פרוייקטים בתכנון לשנת 2010: - בית-כנסת. - יקב 1200 מ"ר + כרמים בשטח של 70 דונם נוספים, מחוץ לישוב. - בית ספר דמוקרטי דו-לאומי – בשטח פרוייקט אל-פנארה - 40 דונם נוספים. - גן ירק אורגני – חממות, בתי רשת, גן ירק, לול אורגני. 80 דונם.
צילום: גיל הדני


 


לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות תגובה לכתבה
1. "כישורית"
הכתבה עוסקת בנושא מיוחד. לגביי, זהו חידוש מעניין ומאלף.לא נחשפתי אליו לפני כן.התיאור של הנעשה ב"כישורית" כתוב בבהירות קולחת וממצה. מעניין.
ביליה שדר (25/04/2012)

          רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



רוחו של הקיבוץ



 

דינה שהם // עיצוב תקשורת חזותית        בניית אתרים // QualityNet        כל הזכויות שמורות // מתחמי עיצוב בע"מ