בהיקף המתחם מתרבה הבנייה. עוד מבנה מגורים, עוד מבנה ציבורי. הבטון החשוף מחויב, אבל לא הברוטליזם על ערכי האמת שבו ועל החיפוש שבו – חיפוש המבקש ליצור קהילה. המבנים היחידניים שונים זה מזה. כל אחד והארכיטקטורה שלו, כל אחד ופני השטח שלו.
עם השנים מתרבה הזכוכית, עם השנים הולכים המבנים ומתרככים יותר, מתברגנים יותר, מפנקים יותר. אפילו הכניסה לבריכת השחייה הספרטנית רוצפה במרצפות אקרשטיין צבעוניות. בהיחבא, כאילו ללא משים, הולך הבטון החשוף והופך למס שפתיים בלבד. לציפוי. מתחת לפני השטח חודרת לה רכות מסוג אחר: רכות של צבעים ושל מושבים מרופדים. הלכידות המחוספסת של הבנייה המקיפה את הרחבה, הולכת ונפרטת למבנים בדידים. תהליך, המהווה מבלי להתכוון סימבול לחברה כולה, ולא רק לתהליכי הבנייה של בה"ד 1.

בפינת הבנייה המונוליתית העוטפת את רחבת המסדרים – עומד בית הכנסת הישן. מבני רב פאוני בתכנון צבי הקר. אקרובטיקה צורנית ונפחית, אבסטרקטית לחלוטין. צורתה הכוללת – צורת פירמידה. לידו, הוקם בשנת 2009 בית כנסת חדש ורבוע בתכנון אלי ארמון.
כיוון שמדובר במקום קדוש  - סומלה ההשגבה הרוחנית בעלייה פיסית. חלל התפילה מצוי בקומה הראשונה. קומת הקרקע מנוצלת לשימושים פרוגרמאתיים ככיתת לימוד וכחדר הרב. גרם מדרגות עולה לדלת נחושת, ממנה נכנסים למבנה שאינו אלא חלל אחד ריבועי. הבמה – המרכז הגיאומטרי. גלריה קטנה ממערב מהווה את עזרת הנשים.
דפנות המבנה רוחשות. מלבד ארבעה קירות אנכיים באמצע צלעות הריבוע  - הדפנות מסולסלות. סילסולים אנכיים, המגלים את נוף המדבר או את נוף הבה"ד ברווחים שביניהם. פינות המבנה ריקות, כמו גם המפגש בין הדפנות לגג. זכוכית, המשולה לאין-חומר, מגשרת על פני הרווחים שבין הסלסולים, כמו גם בין הדפנות לגג התלוי והמרחף. בפינות המבנה נוכחותה של הזכוכית דרמטית: רק שם נפתח המבט במלואו מתוך בית הכנסת אל סביבתו.

צילום: בני סברדוש

מבנה בית הכנסת נוכח לצופה אל רחבת המסדרים. הוא בפינת המתחם. צופה על ההתרחשות ביום ומקרין מאורו בלילה. יחד עם זאת, אין זה מבנה, או מונומנט שנוכח שם כפשוטו. זהו סימבול: זהו הסנה הבוער. אין מקום לטעויות בזיהוי: 24 הדפנות הרוחשות העוטפות את המבנה, אינן אקרובטיקה חומרית לשם שעשוע או גרנדיוזיות חללית: הן הלהבות הלוחשות של הבערה. הגג התלוי – תלוי כיוון שהלהבות ממשיכות אל על, לשמיים ולכן אינן סגורות על ידי המעטפת. דלתות המבנה מנחושת, כיוון שהן מייצגות את האש הפנימית. הריצוף הצהוב מ'אבן מצפה' והעץ הבהיר של הרהיטים – מייצגים את חומה של הבערה.
בית הכנסת, אם כן, הוא הסימבול המוחשי ביותר בכל סאגת הסימבוליקה של בה"ד 1. הוא אינו ניתן לכמה פרשנויות המתפלספות על ערכים מופשטים כמו "קהילתיות" או "אמת פונקציונאלית". הוא  ניתן לפרשנות אחת שמכה בפנים: זהו הסנה הבוער.

מבנים קדושים ממסדיים מבטאים דרך החומר את ההשגבה הרוחנית, שהמאמינים אמורים לחוות בהתעלות הדתית. כפי שנכתב קודם, העלייה למבנה הקדוש – מבטאת את העלייה במדרגות הקדושה. הסדר של המבנה הקדוש – מנוגד לכאוס של החיים. האור של המבנה הקדוש, אור טבעי שמקורו נסתר – מגלם את אורה של האמונה ושל האל. במבני הכנסיות, מבטאת תוכנית הכנסייה את הצלם הקדוש ממש – את הצלב.
ומה באשר ליהדות? מאמרם הקנוני של גורביץ וארן, "על המקום", שפורסם בכתב העת "אלפיים" בשנת 1991, טוען כי האמונה באל אבסטרקטי, המונחת בשורשי היהדות, מהוות את ההיפך הגמור מקידוש המקום. אלוהים מתגלה תמיד בין שני מקומות ברורים, הם טוענים, ב"אין מקום". אחת הדוגמאות המייצגות היא התגלותו של אלוהים ליעקב ב'חלום יעקב', כאשר היה בדרך בין שני מקומות מוגדרים: בין באר שבע לחרן. 'חלום יעקב' מתרחש באין מקום, ודווקא בו. שם מתגלה האל. דוגמא מייצגת אחרת היא מתן תורה במדבר סיני. גם כאן מתגלה האל בין שני מקומות מוגדרים: בין כנען לבין מצרים.
האם בשל אותה אבסטרקטיות אין מבנה קנוני לבית הכנסת? האם בשל כך יכולים לקום בתי כנסת במרתף של בית החולים, בדירת מגורים בקומה השנייה, במקלט? מה משמעותה של ארכיטקטורה של בתי כנסת? ובייחוד: מה משמעותו של בית כנסת, המגלם את הדת האבסטקרטית ביותר – את היהדות, כאשר הוא מתגלם בסימבול, הלא אבסטרקטי והמוכר כל-כך של הסנה הבוער? - והרי גם הסנה הבוער, התגלה למשה במקום לא מוגדר ולא קדוש, אלא במקום שנתקדש רק לאחר שאלוהים נכח בו.

הבטון החשוף של בית הכנסת – מתעתע. חלקו קונסטרוקטיבי ורובו קיר מסך, אולם לא כך הוא המסר של בית הכנסת, המופנה אל הצופה בו מבחוץ. המסר הוא חד משמעי: איקוני. לא אבסטרקטי ולא נתון לפרשנויות: זהו הסנה הבוער. מעבר לשאלות שבית הכנסת מעלה בנוגע לאבסטרקטיזציה של הדת היהודית ושל מבני הדת, מעלה בית הכנסת את שאלת הקונטקסט: שהרי אין מדובר בבית כנסת קהילתי. מדובר בבית הכנסת של בית הספר לקצינים של מדינת ישראל. בבית כנסת שמאוכלס על-ידי טובי החיילים. בבית כנסת צבאי. ככזה, הוא חלק מהמערכת הסמי אורבאנית של הבסיס הצבאי. בסיס שאורחותיו מוחלטות וחד משמעיות כפקודות המפקד.
הסימבוליקה הברורה של בית הכנסת, מתאימה אפוא להתנהלות החד משמעית של המקום בו הוא עומד וממשיגה אותו. וכך, ממשיג בית הכנסת לא רק את האור האלוהי (באמצעות האור שחודר מבעד ללהבות וביניהן לבין התקרה התלויה) ולא רק את העלייה במעלות הקדושה (באמצעות הגבהתו בקומה אחת ממדרך הקרקע) – אלא ממשיג, בייחוד, את ההתנהלות האנושית-צבאית שסביבו.

תכנון: ארמון אדריכלים. אדריכלים: אלי ארמון. בני סבדוש. יגאל רובצ'ינסקי. עדית שלח. מרינה גוריאנוב