הפרופיל שלו הוא כסוס ענק על רקע השמים.הגדר כשל מצודה, ישירות ממערבון.  דיוקן בסגנון פלמי מקבל את פנינו בדלת, אשר נפתחת בעזרת דוושה.  אנו נכנסים לגינה, מקום של גילויים והנאה, ואנו במרכז חייו: האטליה משמאל, ביתו מימין. אף כי מילים כאלה (או יעדים) נשמעות אנכרוניסטיות כאשר מדובר בDUILIO FORTE. אין חלוקת זמנים, אין מרחקים פיסיים, דבר אינו מחוץ לתחום. כל חייו הינם אטליה. הוא "אומן" (וו עם שורוק) האדריכלות האיטלקית האמיתי, גם מעצב, גם בנאי. הוא אינו צריך לדבר עם הפועלים ולעקוב אחר התקדמותם. הוא עושה הכל בעצמו. עפרונו הוא מסורו, האוטוקאד שלו הוא מלחם. הוא עושה כל דבר לו הוא זקוק במו ידיו, חלקית מפני שיהיה מסובך מאוד להסביר לאחר מה קורה בתוך הראש המורכב, בעל החזון והפנטסטי שלו. עץ ומתכת הינם חברי המסע המועדפים עליו. גם כאן, כאדריכל הוא אינו מתואם עם הפיברגלאס, הזכוכית המחוסמת והבטון המזוין העכשוויים.
אין מגזינים של אדריכלות ליד מיטתו. הידיעה מי זכה בפרס פריצקר האחרון בזמן אמיתי אינה מעיינת אותו. הוא מעולם לא ניסה לעקוב אחר דבר מלבד האינסטינקטים שלו, ומונחים כגון "טרנד" או "להיות אופנתי" חסרי משמעות עבורו.בראשו, כנראה מעולם לא התקיים מינימליזם. באופן פרוגרמטי נמצא מ"חוץ" לעולם ולזמן. הוא תמיד אך ורק שקוע בעצמו. הוא יוזם בשמחה שיחות מסוימות אף כי קשה לחוש כי אתם באמת מבינים את המהות שלו. הוא אינו מבלף-אך אנו תמיד מרגישים בסוף כרמאים. תמיד חשבנו כי הוא מעט "מיוחד". הוא תמיד נראה לנו ברנש ישר רק מעט "מוזר". כמובן שהיה מוכשר. אך היה צריך לצפות בו ממרחק, וישבנו נדהמים ומשועשעים. ואז הגיע הזמן לאשש זאת, כאשר שיעוריו של TADASHI KAWAMANTA הפכו חיוניים, כאשר התברר כשרונו של HANS SCHABUS, ואף כאשר ARNE QUINZE החל לבנות שיחי ענק עשויים עץ. בינתיים גדלה עבודתו. ביתו הפך פלא אמיתי: בית שהוא מראה, מעין תעודת זהות, פורטרט עצמי המספר את כל עולמו ועוד. ביתו של FORTE הוא מעין WUNDERKAMMER (אוסף אמנות) אשר בו הוא אסף את עצמו, והתמקד תחילה בעולמו הפנימי, לאחר מכן בשימור מרכיביו הגנטיים  ואז בנתינת דרור למוזרויותיו השונות. לאחר מכן החל מקדם בברכה מבחר מגוון של חברים.  אאוטסיידרים,  קרבנות אופנה, פרופסורים, בטלנים, אמנים, סופרים, חברים וחברים של חברים, תמיד מחייך, תמיד מוכן, תמיד פתוח, תמיד הוא עצמו, ללא מסכות, אף כי הוא שקוע דרך קבע בעולמו הוא, עד אשר נתפס, לפחות במידת מה, כטיפוס-טיפוס. מגזינים דנים בו היום, אך לא הוא חיפש אחריהם. היה מוטל עלינו להבין שהוא שם. הוא דיבר בשפה שונה אך עדיין היה נוכח. הוא חי בצורה שונה אך התקיים אעפ"כ. על מנת להבינו עלינו לחזור וללמוד את PIRANESI וה-IMAGINARY PRISONS שלו, לחזור אל הפרדוקסים בהדפסים של ESCHER, לבדוק מחדש את האוירה בחדרים של של LUCAS SAMARAS  והזיותיו של MEOBIUS.  היינו צריכים להתייחס לאומניו של GAUDI, ולפסליו מלאי האנרגיה של POMODORO.  בכל הזמן הזה, לאמיתו של דבר, הוא רק ניסה ליצור חללים עבור חייהם של אנשים.
בעצם, מעל הכל הוא רצה ללמוד כיצד לחיות בתוך מקום. מתחיל מעצמו, מטפל בעצמו, במוזרויותיו ובתשוקותיו והולך אחר האינסטינקטים הייחודיים שלו. כמו כן, זה סיפק מקום אידיאליאשר בו יוכל להמשיך ולהזין את נשמתו, זו של מורד שקט ואדם הגון. משך יותר מעשור הוא מיישם כל זאת בעיצוב ביתו. ביתו נמצא במטמורפוזה תמידית, כל העת בתהליך הפיכה למשהו אחר. בהקשר ספציפי זה, אני נזכר ב-LA MAISON  ש- JEAN_PIERRE RAYNAUD בנה לעצמו מש שנות עבודה רבות.
DUILIO FORTE לעולם לא יפסיק. הוא לא ייתן לנו שהות להבין את ה"אתמול" שלו מפני שהוא כבר עבר הלאה. במהלך השנים, שבוע אחר שבוע, מעולם לא ראינו את "הבית" שלו זהה ללילה הקודם. הוא ימשיך להשאיר את חותמו, ממלא אותו במבנים, קרשי עץ ממוסמרים פיסות מתכת מולחמות, עמודי ברזל; הוספת קומות, פיגומים, מסלולי הליכה, סאונות ומפלצות. הוא ימשיך למלא אותו בפריטים שמצא ברחוב ובשוקי פשפשים, שנבחרו בעזרת עינו וטעמו, לפני הוספת חותמו האישי לדבר. הוא לאף פעם לא יסיים, כך הבטיח (מבלי לומר זאת במפורש) פטיש בידו, מסכת רתכים על עיניו, לבוש ז'קט קטיפה אלגנטי.