תכנון מבנה המשרדים המכונה 'בית אסיה' החל ב 1969 ובנייתו הסתיימה ב 1976. שם המבנה נקבע בהתאם למבנים הסמוכים לו במתחם, הקרויים על שמן של יבשות: 'בית אמריקה' ו-'בית אירופה'. התב"ע המקורית של המתחם תוכננה ע"י יעקב רכטר ואריה שרון. היא כללה שלושה מגדלים ריבועיים בני 14-25 קומות ושלושה בניינים מלבניים בגובה 7 קומות על עמודים לאורך רחוב דפנה, מול בית-החולים איכילוב. איש העסקים שאול אייזנברג פנה לאדריכל מרדכי (מוטי) בן-חורין לתכנן שלושת המבנים הקטנים. בן-חורין, כאדריכל חצוף וכישרוני שכנע את המתכננים להרשות לו לאחד שלושה מגרשים ולפזר את כלל השטח בצורה אופקית לכדי מבנה אחד נמוך וארוך. כך, הסביר, הבניין לא יטיל צל על חדרי החולים באיכילוב השוכן בסמיכות. נוכל לומר שבן חורין העדיף לבנות במקביל לאדמה מאשר לתקוע בה יתד.

כיוון שבית אסיה, מלכתחילה, ביקש לחבור אל הקרקע, הוא תוכנן בקווים אופקיים  מתעגלים של קומות מדורגות, לא חופפות ואסימטריות, בדומה לקווי הטופוגרפיה. החלונות השקועים והמרפסות ההיקפיות הדגישו את קווי המבנה, ופרקו את המסה לפסים-פסים רכים ומלטפים, תוך הכנסת אור שמש למבנה ללא קרינה ישירה וחום. האדריכל והיסטוריון האדריכלות אבא אלחנני, המשיך את הדימוי הלאה כשכתב כך בספרו: 'המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20' (עמ' 232): " ... התוכנית נראית הגיונית ומסודרת, אלא שהאדריכל בחר לעוטפה – בעיקר משלושה עברים – בתקרות "מסונרות" (מלשון סינר) עקומות, לא חופפות – והכול בגוון בזי'- לבן. האפקט בתוכנית הוא: כעין קוים טופוגרפיים; ובמרחב: כגלי-ים. ניתן אף לדמות את הרצועות "המתבדרות ברוח" לתחתוניות של נשים מן המאה שעברה.....".
בהתאם לאותה תפיסה, תוכנן גם הקשר הקונקרטי לקרקע. במקרה דנן: למפלס הרחוב. רחבת המתחם תוכננה במפלס רחוב שאול המלך, כדי לייצר מעבר אלכסוני להולכי רגל שיהווה המשך של רצף חללי הציבור הפתוחים: רחבת המוזיאון ורחבת האופרה. מעל לארבע קומות המשרדים תוכננה המרפסת של הקומה החמישית כמעשה אומנות פיסולי-גנני עם בריכות נוי ומזרקות מים. מעין פרשנות בנויה של האדמה שמתחת.
ומה בתוך הבניין פנימה? - כאן שולט ההיגיון. מערכת מודולים יעילה במידות  160*160 ס"מ מאפשרת חלוקות פנים יעילות ונוחות למשרדים השונים ולהעברת קווי החשמל והתקשורת. גם כאן – מורגשת ה"נשיות": תקרת הגלריה הממוקמת בקומת הקרקע החשופה לרחוב כוסתה בעלים צבעוניים, משל הייתה תחתית של שמלת מלמלה. שלא במפתיע, הצבעים של החללים הפנימיים חומים וחמים.
לא כל הרעיונות ה"נשיים" יושמו בפועל. במהלך הבנייה התברר כי הכיכר הציבורית הוגבהה מעל למפלס הרחוב והתמזגה עם קומת הביניים של 'בית אסיה' במקום להתמזג עם מפלס הרחוב. להולכי הרגל נמנעה הגישה הישירה לכיכר למורת-רוחם של אדריכלי הכיכר רכטר ושרון ושל אדריכל 'בית אסיה', בן-חורין. גם הבריכות בקומה החמישית לא נבנו, למרות שהגג רוצף באבני נחל. יחד עם זאת, הקוויות הלבנה והרכה, שבוצעה בהתאם לתכנון המוקדם - שבתה את העין ואת הלב. 'בית אסיה' הוצג ב 1980 במרכז פומפידו במסגרת תערוכה "50 הבניינים המעניינים ביותר בעולם במאה העשרים עד 1980".

"בית אסיה" נמכר בפברואר 2006 לקבוצת השקעות בריטית בראשותו של איש העסקים מלווין קופר. קופר פנה אל בן-חורין בבקשה להוסיף לבנין שטחים על מנת לשפר את הכנסותיו. בן-חורין נעתר לבקשתו,למרות העדפתו הראשונית להשאיר את המבנה כמות שהוא. הרעיון האדריכלי של בן-חורין לתוספת, אושר עקרונית ע"י מהנדס העיר וצוותו. לאחר כשנתיים, במאי 2008 נמכר הנכס  כולל האישור לתוספת שבע קומות קטנות, לאלרוב נדל"ן ברווח של כ-100%. איך תבנה התוספת? – התוספת תהא מגדל. אותו מגדל, שבן חורין ביקש להימנע ממנו. בלשון שלנו, נאמר שהדרישות הכלכליות חייבו נוכחות גברית.
ההחלטות הקונסטרוקטיביות לבניית המגדל  נעשו זה מכבר: הוא אמור להיתמך  בגרעין הבטון הקיים מצד אחד ובקונסטרוקציה חדשה לאורך רחוב דפנה (לכיוון איכילוב). גם הקשר התפקודי בין המבנים ברור: המגדל ו'בית אסיה' יתפקדו כמבנה אחד, כאשר הכניסה תהיה במקומה המקורי, ברחוב דפנה 1. גובה המגדל ישתווה לזה של בית י.ב.מ. (היום 'בית אמות השקעות') הצמוד לו. מפאת מצב היסודות מתוכננות 12 קומות שימושיות, 3 קומות ביניים וקומת גג חלולה.

סוגיות אלו, של תוספת למבנה רך ואייקוני, נדונו כבר במקום אחר: בתוספת למוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק. בשנת 1987 פורסמו תוכניות לתוספת למוזיאון המפורסם. המבנה המקורי של המוזיאון, הפרויקט האחרון של פרנק לויד רייט, נתקל בתגובות קוטביות כשנבנה ב 1959 בשל מראהו הייחודי שהיווה ניגוד חד למגדלים הממלאים את מנהטן. גם שם המבנה היה לאייקון: מבנה המוזיאון משך אליו מבקרים בזכות האדריכלות ולא רק האומנות שבתוכה. התוכנית הראשונה לתוספת שהציגה מבנה זיזי, המצל על יצירתו של רייט, נגנזה והוחלפה בתוכנית צנועה יותר שנבנתה בשנת 1992 ע"י משרד האדריכלים Gwathmey- Siegel: תוספת של מגדל אבן סיד המחובר לספיראלה המוכרת והגבוה ממנה. המישורים הישרים והמחולקים גיאומטרית של פני המגדל מעניקים לו מעמד אנונימי לחלוטין.  כך, על אף גובהו הזכרי ועמידתו האיתנה, הופך המגדל למעין "pas par tout"- לרקע בלבד למבנה המקורי.
שלוש אופציות עיצוביות נדונו למגדל של 'בית אסיה': הראשונה, שנפסלה מייד, הציגה ייצור בן-כלאיים, מגדל בעל פינות מעוגלות ומרפסות לבנות עם צמחייה תלויה המקיפות את הקומות.  מעין מגדל גברי המקושט בשמלתה של 'בית אסיה', והמטשטש את ייחודיות המבנה המקורי. האופציה השנייה בחרה בפתרון הניו-יורקי – הפרדה ויזואלית בין האייקון והתוספת. המגדל הנוסף הוא בבחינת קופסת זכוכית המשמשת כרקע ל'בית אסיה'. מגדל שחזיתותיו מכוסות בזכוכית עם פאנלים סולאריים זעירים, מלבד החזית הצפונית שבה חלונות גדולים ומרפסות פתוחות. אופציה זו נפסלה בשל בעיות חוקתיות וטכניות. באופציה השלישית והנבחרת המגדל עטוף ברשתות הצללה, המעניקות לו מראה אחיד ומעניקות לבית אסיה רקע ניטראלי. רשתות הצללה אלו מעניקות למגדל גם איכויות אקלימיות.

סיפורו של בית אסיה הוא חלק מסיפור בינוי הערים של ימנו. עידן בו הקרקע נתפסת כמשאב נדל"ן. על רקע מציאות זו מועצמת התהייה, האם מבנים נשיים כמו 'בית אסיה' הם בגדר פנטזיה בבינוי הערים העכשווי. והרי שנים רבות לחצו כוחות נדל"ניסטים להפוך את 'בית אסיה' "הנשי" למגדל "גברי", עד שהצליחו. האם זהו כוח בלתי נמנע של תרבותנו תאבת הכח והממון?
'בית אסיה' מציע פרשנות אחרת ומרעננת ל"בניין המשרדים" שעולה לדיון בימים אלו. גודרי השחקים נדונים בביקורתיות. המגדלים עומדים אמנם על שטח קרקע קטן יחסית אך הם דורשים כמויות כבירות של תשתיות, אנרגיה, מערכות תנועה ותחזוקה, שאינם עומדים בקריטריונים לבנייה ירוקה. ולכן, למרות שהנטייה השלטת היא לבנייה לגובה, קיימים גם קולות הקוראים לתכנון אופקי, מעין "גורדי קרקע" המהווים פתרונות יעילים וידידותיים לסביבתם העירונית הצפופה. ב-'בית אסיה' ניתן לראות הוכחה חייה ליתרונות שיטת הבינוי האופקי. יתכן אפוא, כי הכוחות האונסים את 'בית אסיה' הנשי לחבור לבן זוג גברי כדי שתהא לו זכות קיום בעולם שלנו - ימצאו עצמם בעולם של אתמול.

אדריכל 'בית אסיה', מרדכי (מוטי) בן-חורין, יליד 1930, אדריכל ותיק האחראי למספר בניינים אייקונים בת"א ולפרויקטים פרטיים וציבוריים רבים. דרכו המקצועית החלה בעבודה עם אביו, מהנדס הבניין. לאחר סיום הלימודים בטכניון זכה בפרס שני בתחרות לתכנון משכן הכנסת בירושלים יחד עם חנה ואבא אלחנני. מאוחר יותר זכה במספר תחרויות אדריכליות, ביניהן בפרסים הראשונים לבניין לשכת המס ולבית ז'בוטינסקי בת"א. בניינים מוכרים נוספים של בן –חורין הינם מגדל דיזנגוף בתל אביב ומלון פלאזה בירושלים. 
 
בית אסיה
שנות תכנון ובנייה: 1969 - 1976
אדריכל: מרדכי (מוטי) בן חורין
עיצוב פנים: רפי בלומנטל
אומנות: גד אולמן – לוחות נחושת המעטרים את המעליות. פנחס עשת – קרמיקות תבליטיות במבואה
יזם: שאול אייזנברג
מיקום: רח' דפנה 1 (על הרחבה בין רחובות שאול המלך, ויצמן ודפנה)
בעלים: מתכנון ועד 2006 – שאול אייזנברג, 2006-2008 מלווין קופר, 2008- כיום 'אלרוב'.
קומות: 7 (קומת כניסה, קומת ביניים ו-5 קומות משרדים) ו-2קומות תת-קרקעיות.
שטחים: כ-16,000 מ"ר שטחים שימושיים
שוכרים מוכרים: בנק הפועלים, מכון גתה לתרבות גרמנית, משרד עורכי-דין 'הרצוג-פוקס-נאמן', הבנק הצרפתי, שגרירויות וויטנאם, שוודיה ואקוודור, בית משפט השלום ועוד.

מגדל מתוכנן
שנות תכנון ובנייה:  נמצא בתהליכי תכנון והיתרים
אדריכל: מרדכי (מוטי) בן חורין
יזם: אלרוב
מיקום: רח' דפנה 1
בעלים: 2008-היום 'אלרוב'.
קומות: 12 קומות שימושיות, 3 קומות ביניים, קומת גג חלולה