חוף ים פראי, אדוות גלים, דיונת חול, שלווה וטבע. מרחוק מתקרב במהירות ג'יפ גדול וכהה שמפר את שלוות המקום. מן הרכב יוצאים שניים: גבר ואישה, יפים מטופחים ואוהבים. השיחה ביניהם נפתחת בתיאור הבית שייבנה במקום, מיקום המטבח, החלון שצופה את הים הבריזה והנוף. חלום נדל"ני מושלם, הבית על הים, שאיפה שתתגשם, החלום הישראלי הנחשק ביותר. זוהי הסצנה שפותחת את הסידרה "פרשת השבוע", ובמובנים רבים מספקת לצופים מושג במה תעסוק הסידרה ומיהןהדמויות המרכזיות בה.
הסידרה "פרשת השבוע" נכתבה על-ידי רני בלייר וארי פולמן ושודרה משנת 2006 בהוט בכבלים. כל אחד מפרקי הסידרה עוסק בנושאים השאובים מתוך פרשות התורה והעונה הראשונה עוסקת בספר בראשית. הצופה לומד להכיר ארבע משפחות ישראליות עם מאפיינים שונים: משפחת נאווי התל אביבית (קרן מור ומנשה נוי); משפחת ברגר-מגבעת עדה (דני גבע ואפרת בן-צור); מנאר ואמיר, ערבים חיפאים במקור (קלרה חורי וקאיס נאשף); משפחת בן-דוד מהשרון (יובל סגל ורונית אלקבץ).
הבית הראשון שהצופים מתוודעים אליו הוא ביתה של משפחת ברגר. הצגת הבית לצופה, לראשונה, נעשית במכוון מן החוץ אל הפנים כדי לקבע את תודעתנו כי מדובר בבית ביישוב חקלאי, מוקף חיות וטבע. בה בעת, מהו מהותו של הבית ומה הוא מבטא? – לכאורה מדובר בבית האידילי. בית פרטי טובל בירק. ובבית: המטבח הגדול ושולחן האוכל המתבקש. לכאורה מדובר בתפאורה מושלמת למשפחה מושלמת. אולם, דווקא הבית הפיסי מהווה ניגוד למערכת היחסים האישית-משפחתית. בד בבד עם היכרותנו הראשונה את הבית ברור מיד כי היחסים בין בני הזוג קשים והתקשורת ביניהם לקויה: בני הבית כולם ישובים סביבי שולחן האוכל מלבד האם. זו מגיעה לשולחן מאוחר יותר ומתערבת בבוטות בשיחה, ש מסתיימת, בסופו של דבר בריב ובעלבונות הדדיים.
הבית כולו מוצג לצופה כמין ערבוביה של סגנונות ותקופות, ללא כל הגדרה ברורה. "רצינו שהסט ייצג בית ותיק שלא נעשו בו כלל שינויים" – אומר יואב סיני, ששימש כארט דירקטור ברוב פרקי הסידרה, "בעל הבית, יונתן (דני גבע), קיבל את הבית מהוריו בירושה ולא טורח כלל להפוך אותו לבית בעל משמעות אישית עבורו ועבור משפחתו". הבית הגדול עם הגינה – אותו חלום רטוב של כל ישראלי - מוזנח.
כבית, כך גם בעל הבית, יונתן. הבית מייצג צדדים רבים באישיותו של יונתן בסידרה: דמות בסוג של דקדנס הכרתי, פרימיטיבי בתפיסתו, מוצף ברגשי נחיתות, מצו'איסט וכוחני. בהמשך הפרקים מבין הצופה כי יונתן גדל כילד מאומץ וכי עובדה זו מכבידה עליו גם בבגרותו ביחסיו עם הקרובים אליו ביותר: אשתו ובתו. כפי הנראה, אותו העדר בית ראשוני, במובן העמוק והרגשי של המילה - הינו המקור להעדר הבית בבגרותו. העדר רגשי, שמודגש באמצעות הבית הפיסי: חוסר המחויבות והזלזול של יונתן במשפחתו משתקף בביתו המוזנח.
מגבעת-עדה עוברת העלילה לבית השני, בית משפחת נאווי בת"א. אנו מתוודעים לבני הזוג בבוקר, לפני היציאה לעבודה, רוכנים על דלפק עץ מלא במטבח בעל עיצוב עכשווי. החלל הדירתי המצולם בסצנה מצומצם מאוד ובכל זאת ברור לצופה כי מדובר בדירה גדולה, מרווחת, מטופחת ומעוצבת בפרקים הבאים מצולמת סצנה בה ישובים כל בני המשפחה סביב שולחן האוכל. או אז זוכה הצופה לתיאור מפורט יותר של החלל הדירתי.
שאול נאווי (מנשה נוי) אבי המשפחה, מייצג בסידרה גבר ממוצא עירקי, הנשוי להגר (קרן מור) האשכנזייה. אורח חייו ליברלי ושוויוני. אנו למדים שבחלוקת התפקידים במשפחה הוא זה שמתפקד כמנהל משק הבית ביום-יום ואילו אשתו, האמביציוזית והדומיננטית, מתפקדת כמפרנסת העיקרית של הבית. שאול נאווי מנהל מועדון ג'אז כושל בת"א ואישתו מנהלת ומלמדת במדרשיה שעוסקת בלימוד תורה לחילונים. עיסוקיהם של בני הזוג מייצגים את התל אביביות של האינטלקטואלים בעלי המקצועות החופשיים. כלומר, העיסוקים של שני בני הזוג לא שגרתיים ומבטאים את השאיפה לאינדיוידואליזם ולעיסוק בתחומים הקרובים לליבם.
במבט ראשון, דומה כי בית המשפחה מייצג מהות הפוכה: לבית חלונות עץ צרים וארוכים המשקיפים על חוץ ירוק, ריהוט עץ כבד ועתיק, תאורה רכה וצבעונית וריצפת קרמיקה גיאומטרית בשחור לבן. מדובר בעיצוב המזוהה עם הבנייה הותיקה של תל אביב הישנה, לפני שהתנועה המודרניסטית בארכיטקטורה כבשה את עיצוב המרחב. לפני החללים הלבנים ולפני הריהוט הקליל.
במבט שני מתגלה הזהות בין הבית לדייריו. הבית אינו אלא ייצוג של ההתברגנות. הבית ה"עתיק" אינו מבטא ערכים כבדי משקל, אלא את חיבת הבורגנות ד-היום לביטויים אדריכליים המשדרים מסורת. זוהי מעין קריאה סמויה כנגד המודרניזם, המזוהה עם הארכיטקטורה הרזה של השיכון הציבורי. ואכן, הבית מבטא את בעלת הבית: את הגר. כמו הבית, גם היא עמידה ובורגנית. כמו הבית, גם אצלה אין חיפוש אחר ה"אמת". היא משתמשת במדרשייה שבבעלותה לעשיית כסף, ולצבירת השפעה ומוניטין בסביבתה הקרובה ולא לחיפוש אחר ערכים יהודיים ופילוסופיים, כפי שהבית העכשווי מעוצב באמצעות מוטיבים פסבדו היסטוריים.
ואכן במבחן המציאות כושלת הגר ברגע בו היא ניצבת בפני דילמה מוסרית. הגר מעורבת בתאונת דרכים שבה נפגעת ילדה. במקום לעצור ולהושיט עזרה הגר מחליטה לברוח מהמקום. כלומר, במבחן המציאות כל אותם ערכים להם מטיפה הגר במדרשייה שלה ריקים מתוכן וחסרי בסיס מוצק.
הבית השלישי שאנו מתוודעים אליו, הוא ביתם של משפחת בן-דוד, הממוקם בשרון. הבית מייצג, בכמה מובנים, את השאיפה הישראלית לבית פרטי שמקרין עושר ונהנתנות ("נובורישיות"). עיצוב הבית משלב מרכיבים שאין ביניהם כל קשר: מצד אחד הצבע הלבן הבוהק והבריכה הא-סימטרית, ומצד שני קשתות שמעטרות את כל המרפסות וגג רעפים ירוק.
העדר הקשרים בין מרכיביו האדריכליים של הבית מאפיין את דייריו: בני הזוג בן-דוד הם אנשים שחיים במנותק מהעבר ומהמסורת שלהם. רק עם התפתחות העלילה, לומד הצופה להבין ששניהם מגיעים מהפריפריה. בשיחות ביניהם מתברר שהם מעוניינים למחוק, במודע, את עברם ולחיות את ההווה הנוכחי תוך התעלמות מהמקום ממנו באו. העיסוק בכסף ובנראות של עושר הוא מרכזי בהווייתם והוא הכוח המרכזי שמביא את אב המשפחה לשתף פעולה עם גורמים פוליטיים לא-כשרים לצורך רכישת קרקע הצופה אל הים.
הבחירה למקם את בני הזוג בן-דוד גבוה בסולם העושר הופכת משמעותית עוד יותר כשמתברר שהמשפחה תאלץ לוותר על חיי נוחות מרופדים כדי להסתתר ולברוח בחסות המשטרה במסגרת "התוכנית להגנת עדים". הבסיס העיקרי של המשפחה, הכסף, נשמט מתחת לרגליהם והמשפחה צריכה לסגל עצמה לאורח חיים צנוע ומצומצם, שמתבטא גם במעבר לצפת העתיקה בה הם מסתתרים, מחופשים לחרדים. העיר העתיקה, הדירה הצנועה והאפלה ואורח החיים החרדי – אותה תחפושת לכאורה – תתפתח לשינוי פנימי שמהותו השלמה וקבלה של עברם, אותו ניסו לשכוח וממנו ניסו להתחמק רוב חייהם הבוגרים. הרעש העצובי מנקר העיניים של הבית הקודם נעלם אפוא לטובת המהות הבסיסית של החיים כמשפחה.
הבית הרביעי המוצג לצופה בסידרה "פרשת השבוע" הוא ביתם של בני הזוג הערביים מחיפה: מנאר ואמיר. הוא סטודנט לתיאולוגיה, היא רופאה שמסיימת התמחות.הצופה מתוודע אל הזוג לראשונה בחוף הים (לוקיישן שחוזר ומופיע לכל אורכה של הסידרה ומייצג משמעויות רבות בחיי הדמויות), כשהם צופים מרחוק בבני הזוג בן-דוד. בני הזוג נפגשים ומשוחחים ומאוחר יותר אנו רואים אותם שוב בדירתם, אך הדירה כלל אינה מוצגת לצופה והשיחה המתנהלת ביניהם מצולמת בפריימים סגורים (בעיקר בקלוז-אפ). המפגש הבא בין בני-הזוג מתנהל בבית קפה תל אביבי וניכר כי המקום לא מאפשר להם שיחה אינטימית, למרות שנושא השיחה כאוב וטעון. לפיכך, ניתן לומר כי החלל הדירתי של בני הזוג הערביים אינו מוצג כלל לצופה בפרקים הראשונים בסידרה. הבית הרביעי הוא בית נעדר.
בהקשר הזה מעניין לציין כי מאוחר יותר מבקש אמיר לשכור דירה בת"א ואנו מלווים אותו בניסיונותיו הכושלים למצוא דירה. הבעיה של אמיר אינה היצע הדירות בעיר אלא העובדה שברגע שבעלי הבית מבינים כי מדובר בערבי מחיר הדירה עולה מיד או שלפתע הדירה כלל אינה פנויה. כפרפראזה על הקשרים תוכניים אלו, ניתן לומר כי לערבים אין בית בארץ, ואולי גם אין מקום משלהם.
העובדה כי החלל הדירתי בביתם המשותף של בני הזוג הערביים אינו מוצג כלל בסידרה, הופך את הדמויות לתלושות. מדובר בדמויות ללא ביסוס של חלל (אסטבליש שוט). הצופה לא מכיר את סביבת המגורים שלהם, בניגוד ליתר המשפחות המוצגות לנו, וכך, ניכר הפער המובנה בעלילה גם בהקשר הצורני- חללי וייצוגו.
