המגזין
עיתון עיצוב  
 
 
נערה

גיפ 7

גיפ 2

domus

גיפ 21

גיפ 50

d

domus



אוריין

d

d

domus

domus

bob dylan

face

domus

d

בלון





     
האמנות שבפנים

אדריכלית דנה משיח-גורדון. צילום: צחי אוסטרובסקי

בית איילה זקס, וילה עירונית משנות החמישים, בתכנונו של האדריכל דב כרמי, כשילוב של מודרניזם נוסח לה קורבוזיה ופרשנות אקלימית מקומית.

עיר, שדרה ובית

החזית הצפונית של שדרות בן גוריון בתל אביב, בסמוך להתרוממותה לעבר כיכר אתרים, בנויה במקצב אחיד של בנייני מגורים בני שלוש קומות, המתנוססים על גבי קומת עמודים מפולשת. המרפסות שבחזיתות הבניינים סגורות בתריסי פלסטיק, קומת העמודים משמשת כחנייה לדיירי הבניין. בית מספר 13 מפסיק לרגע את המקצב. הבית, קובייה גדולה וכמעט אטומה, מונח על מסד, הגבוה בחצי קומה ממפלס הרחוב, כמבקש לנתק במכוון בין הרחוב לדיירי הבית. ב"מדריך הבאוהאוס בתל אביב", מתאר נחום כהן בית זה כבעל גיאומטריה מושלמת אשר אין בה ייצוג של חופש או של סימני חיים . ואכן, כלפי חוץ מופיע הבית כטירה מסתורית באמצע רחוב הומה רק הדופן העליונה שלו פרומה, פתוחה אל על וממסגרת פיסת שמיים. עץ הזית בחזית מעיד על השנים הרבות לאורכן מציץ הבית אל סביבתו דרך חלונותיו המעטים.

דיאלוגים שמכוננים מודרניזם לירי

דב כרמי תכנן את "בית איילה" בשנות החמישים. בעוד המדינה דואגת לשכן עולים בדיור ציבורי, זכה בשנת 1954 כרמי לתכנן בית עירוני פרטי עבור לקוחה אמידה, הגברת איילה זקס-אברמוב. הבית מוקם בשדרות קק"ל דאז - שדרות בן גוריון ד-היום. זקס התגוררה בבית עד סוף שנות השמונים. בשנת 1992 תרמה את הבית לאוניברסיטה הפתוחה, שהסבה את חדרי השינה לכיתות לימוד ואת חדר ההסבה לאולם הרצאות, ללא שינוי או פגיעה במעטפת הבניין או בעיצוב המקוריים של הבית. כיום מתקיימים בו קורסי לימוד, הרצאות ומפגשי ספרות, והוא מתפקד כבניין ציבורי עם פרוגרמה חינוכית-תרבותית.
זקס הותירה את הבית כמו שהיה בעת שגרה בו: אוסף האמנות הישראלית המרשים, הכולל עבודות אמנות של מרדכי ארדון יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, נתלה על קירות הבית בהנחייתה לאורך השנים. חפצי הנוי והרהיטים נשארו גם הם כסימנים לסגנון החיים של בעלי הבית, אשר מצליח לתפקד בחינניות בתור מבנה ציבורי אך דומה כי קפא בזמן.
חלונות הבית, חריצים בקיר אטום, אינם מזמינים מבט אל הפנים. הם שומרים על ארשת פניו המסתורית, אך מרמזים על כך שמתקיימת התרחשות בתוכו. בחזית הדרומית, הפונה לשדרה, מופיעים שני פתחים סגורים בתריסי עץ. בצמוד לחזית המערבית, במעלה גרם מדרגות קצר, מעבר המוביל אל הכניסה. מעל לדלת הכניסה, החזית מחוררת כסבכה של לבנים ריבועיות אדומות.
מאחורי דלת הכניסה הכבדה מעץ נחשפת מבואה, הנשלטת על ידי גרם מדרגות לולייני מרשים ורחב ידיים. חלל זה מתכתב עם חלל מודרניסטי מוכר: מבואת הכניסה בוילה סבואה בתכנונו של לה קורבוזיה משנת 1929, גם היא מקיפה גרם מדרגות לולייני. אולם, בשונה ממנה, כאן החלל אפלולי בשל אטימותה של המעטפת. העלייה בגרם המדרגות הראשי נעשית באיטיות, כיוון שהמבט מתמקד בעבודות האמנות שתלויות בהיקף החלל. החלל ממסגר מבטים והאמנות מישירה מבט. בסיום הטיפוס במדרגות, מסתנוור המבט מאור המוחדר דרך חזית הזכוכית הפונה אל פטיו פנימי. מעבר לזכוכית נחשפת החזית המחוררת לבנים אדומות שנצפתה מבחוץ. המבט חודר, עוקב אחרי מקור האור, מאט, מסתנוור וממשיך לנוע בחלל. הפטיו - חצר פנימית בקומה השנייה - מאיר את החדרים העוטפים אותו חדר אוכל וחדר הסבה, שקירותיהם עמוסים בעבודות אמנות.
בחדר האוכל גרם מדרגות לולייני נוסף, קטן יותר, שמוביל אל הקומה העליונה - הפרטית ביותר. בקומה זו ממוקמים חדר שינה, מטבח קטן וחדר קריאה מואר, שמקדם את מרפסת הגג הגדולה. חדרים אלו נותרו ללא כל שינוי וממשיכים לשרת כחדרי לינה לאורחים קרואים. בחדר הקריאה, הגישה אל החלון נחסמת על ידי במה ועליה עבודות קרמיקה פרי יצירתה של אחותה של בעלת הבית, ופסלים של אמנים בינלאומיים. בקומה זו, בשונה מיתר החללים בבית, המבט איננו אינטרוברטי, אלא מופנה אל החוץ. המבט חודר דרך הבית, אל מרפסת הגג, הצופה אל הפטיו בקומה מתחתיה, ומשם לעבר שדרות בן גוריון והלאה אל העיר. המרפסת, הקו האופקי היחיד בבניין, נראית כציטוט למרפסת הגג בבית שתכנן לה קורבוזיה בשיכון וויסנהוף בשנות העשרים וכן כציטוט למרפסת במפלס המגורים של "וילה סבואה" - שתיהן ממסגרות את צמרות העצים. פסל, פרי יצירתו של גדעון גרץ, אחיינה של הגברת זקס, עומד בקצה המרפסת כרמז לאחד הדימויים המוכרים של המודרניזם – פסלו של ג'ורג' קולב, "אלבה", בבריכת ההשתקפות של "ביתן ברצלונה" בתכנונו של מיס ואן דה רוהה. בדומה ל"אלבה" מדגישים האישה והילד המפוסלים בקימוריהם את קווי הבניין הישרים.
חווית השיטוט והשהייה בבית מקיימת שני דיאלוגים. הדיאלוג הראשון, בין חלקי הבית הנוכחי לבין התקדימים האירופאים המודרניסטיים, פרי עיצובם של המייסטרים הגדולים ביותר. הדיאלוג השני מתרחש בין האור החיצוני לאמנות שבפנים. נדמה כי ככל שהופכים חדרי הבית לפרטיים ואינטימיים יותר, כך מיטשטשים גבולותיהם בשל חדירת האור הטבעי. לעיתים נדמה שכתמי האור החזק והדרמתי, הופכים לעוד עבודות האמנות, בדומה שתלויות על קירות הבית. 

מודרניזם מקומי

דב כרמי עלה לארץ ישראל בשנת 1921 ולמד בבצלאל. באמצע שנות העשרים נסע לגנט שבבלגיה, שם רכש השכלתו האקדמית באדריכלות. עם סיום לימודיו וחזרתו לארץ ישראל, ולאחר שנתיים פוריות בירושלים, הצטרף לחוג חבריו הארכיטקטים בתל אביב של שנות השלושים. יחד עם האדריכלים זאב רכטר ואריה שרון כונן כאחד האבות המייסדים של האדריכלות הישראלית. בין עבודותיו המוכרות ניתן למנות את "בית הועד הפועל" בתל אביב משנת 1949, "בניין המנהלה" בקמפוס גבעת רם בירושלים משנת 1954 ואת "היכל התרבות" בתל אביב בשיתוף האדריכלים זאב ויעקב רכטר משנת 1953.
ניצה סמוק בספרה "בתים מן החול" מתארת את נטייתו לשלב בין צורות גיאומטריות מופשטות עם פרטי בניין מוקפדים עד כדי דקורציה . לטענתה, כך הפך כרמי לאחד האדריכלים שהשפיעו יותר מכל על אופיו החינני של הרחוב התל אביבי. רבים מבתי הדירות בתכנונו בשנות השלושים מופיעים כמנסרות ריבועיות פשוטות, מרפסותיהם הארוכות שקועות כחומר שנגרע מהמסה: תרגום מקומי לחלונות הסרט של לה קורבוזיה. כרמי, אשר בשנות השלושים נתפש כחופשי מרעיונות של זרם כלשהו במודרניזם והיה נטול דוגמתיות, הצליח לצקת לצורות שאפיינו את המודרניזם תרגום צורני מקומי תוך התחשבות באקלים הייחודי לארץ ישראל.
"בית איילה" שונה מהבניינים של שנות השלושים. לכאורה, שיטוט בו מגלה השפעה ישירה של המודרניזם המוקדם אליבא לה-קורבוזיה ומיס ואן דה- רוהה. אולם מבט נוסף מגלה כי מדובר בבית אחר. בית שונה במפגיע מבתי הרחוב של המקום והתקופה, ובית שמפרש אחרת את המקום. מעטפת הבית - אטומה. המרפסות השקועות הוחלפו בפטיו פנימי ובמרפסת גג, שמחדירים אור ואויר למרכז הבית. החזית המערבית מאווררת באמצעות קיר מחורר.
למעשה, לא רק תקדימים מודרניסטיים יצוקים בתכנון הבית, אלא בנייה ורנקולרית. מרפסת הגג, המזכירה את וילה סבואה, מתכתבת גם עם הבנייה הים תיכונית על גגותיה השטוחים שנועדו ללינה באוויר הקיץ החם. הקיר המחורר אינו אלא ווריאציה למשרבייה המזרחית. גם סגירותו של הבית ואטימותו אל הרחוב – לקוחה מהבנייה הים תיכונית, בה הבית מתכנס לתוך פטיו פנימי ומפנה חרירים בלבד אל הסמטה הציבורית תוך שמירה על פרטיות היושבים בו. ניתן לומר אפוא שהסגירות, המשרבייה והפטיו מייצגים זרעים של רעיונות אוריינטליסטיים, אותם השכיל כרמי לתרגם ולצקת לתוך המודרניזם המאוחר של בית זה. סמוק טוענת כי כרמי הצליח כאן, לאחר עשרים שנות למידה, "למצוא את האיזון הנכון בין הבית המודרני לבית הים תיכוני בארץ ישראל" . ואכן, "בית איילה" הוא הדגמה למודרניזם מאוחר יותר, בוגר יותר. מודרניזם אשר יודע להכיל את המזרח הקרוב, את האקלים ואת אופיים של בעליו תוך שהוא משולב במקורות התכנון המודרניסטיים הקלאסיים.

 

 



7   6   5   4   3   2   1  

       

האמנות שבפנים

לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות תגובה לכתבה
1. oAJMaqCdAs
CqeMcW znpmzmxsxllm, [url=http://ielarnsdaqui.com/]ielarnsdaqui[/url], [link=http://ymxvzfinyxwk.com/]ymxvzfinyxwk[/link], http://fmsdvmymqtdv.com/
fdvmfes (17/04/2011)
2. usknySwgZIc
M6E7TG cswzfpkfhypz, [url=http://quzjthiguirn.com/]quzjthiguirn[/url], [link=http://smebhetlpikk.com/]smebhetlpikk[/link], http://mmzhbctsjkrb.com/
qkcjup (27/05/2011)

         
 

דינה שהם // עיצוב תקשורת חזותית        בניית אתרים // QualityNet        כל הזכויות שמורות // מתחמי עיצוב בע"מ