תכנון המוזיאון הופקד בידי האדריכל הישראלי, רון ארד, החי ויוצר בלונדון. ארד, בוגר בי"ס לאדריכלות AA – לונדון, מעצב ואדריכל פעיל כשלושה עשורים. ארד התחיל את דרכו בלונדון בעיצוב פריטי ריהוט ותאורה. פרסומו החל בזכות עבודותיו שעשו שימוש בחומרים קיימים  ("ready made") והוצאתם מהקשרם המקורי. עבודותיו התאפיינו בשימוש בחומרים לא גמורים ולא מלוטשים. עם השנים והפיכתו למעצב בינלאומי מוערך ומוביל, עושה ארד שימוש בחומרים מלוטשים ויוקרתיים ועבודותיו הפכו לחלק מהבון טון של העיצוב העולמי, אולם השפה הצורנית האופיינית לו נשמרת. אין ספק  שחלק משיקולי הבחירה בארד, "אדריכל כוכב" הייתה בין היתר כדי לייצר מוקד משיכה לעיר חולון. המוזיאון עצמו הינו אייקון, אובייקט פיסולי דומיננטי בתוך הסביבה האורבאנית בה הוא נמצא. מגמה זו אינה יוצאת דופן: ברחבי העולם מוקמים מבני ציבור המתוכננים על ידי אדריכלים ידועים שמטרתם, מעבר לפרוגראמה התכנית שלהם, להביא קהלים מגוונים לעיר. דוגמא ידועה למוזיאון שכזה הינה מוזיאון הגוגנהיים בעיר בילבאו, ספרד, בתכנון האדריכל פרנק גרי. בזכות המוזיאון זכתה העיר מגיעים לעיר אשר הביא לעיר התעשייתית והאפורה בהמוני מבקרים תיירים שוחרי תרבות מכל העולם. ביצירת אייקון אדריכלי מושם הדגש על האובייקט ולא בהכרח על ההקשר הסביבתי, התרבותי והאקלימי של המקום בו הוא מוקם. מגמה זו הינה אחד המאפיינים של אדריכלות סוף המאה העשרים והמאה הנוכחית, בה העולם נתפס ככפר גלובאלי. ג'והני פאלאסמה Juhani Pallasmaa, אוצר הסימפוזיון "זהות ברת קיימא" Sustaining IdentityII, שהתקיים בלונדון בנובמבר האחרון, מבקר את הגישה. פאלאסמה טוען שערכים אדריכליים נובעים מצרכים תרבותיים ופסיכולוגיים ופיסיים ולא מאלמנטים אסתטיים כאלה ואחרים. הוא מכנה את התופעה אדריכלות "שיווקית".
לגישה ביקורתית זו שותף גם ההיסטוריון והתיאורטיקן קנת פרמפטון Kenneth Frampton. פרמפטון קורא לזה "מקומיות ביקורתית" Critical Regionalism. לטענתו על האדריכלות לצמוח תוך הבנת הסביבה הבנויה והטבעית, תוך התייחסות לתרבות והבנת האיכויות הייחודיות של האקלים והחומר מחד גיסא, ותוך ניצול ההתפתחות הטכנולוגית והחומרית – מאידך גיסא. המייצג המובהק של תפישה זו היה, לדבריו, האדריכל המנוח לואיס באראגן Louis Baragan. על האדריכלים הפועלים היום זו נמנים בין היתרעוד ניתן לציין את :גלן מורקוט (Glen Murcutt), טויו איטו Toyo Itto, מריו בוטה (Mario Botta) ואלוורו סיזה Alvaro Siza. אצל אלה השפה הייחודית מתבטאת הן בבתי מגורים והן במבני ציבור. בהקשר זה נראה שהמוזיאון תוכנן כאובייקט עצמאי, בו הושם דגש על בידולו מהסביבה ועל יצירת חזות אחרת ומושכת. הדבר בא לידי ביטוי בצורתו, ובבחירה החומרית והן בדרך הצבתו בסמוך לבניין המדיטק (אשר תוכנן ע"י האדריכל ברוך ברוך), מתוך תפיסה אנטי אורבאנית, לפיה יש לרכז את מבני הציבור והתרבות בעיר במתחמים נבדלים מהרקמה החיה של העיר: רקמת המגורים ומסחר. המבנה כפי שהוא מעודד את הלגיטימציה להתעלמות מרקמה אורבאנית קיימת אלא כרקע הכרחי. תפיסה זו הינה  אחת הסיבות לצמיחת בניינים נטולי קונטקסט וזהות מקומית בכל העולם והיא בבחינת "הכשרת השרץ".

המוזיאון, ששיטחו הכולל עומד על כ-3,700 מ"ר, בנוי משתי מערכות מרכזיות – מערכת שהייה תצוגה, ושרות - המערכת ה"סטטית" ומערכת התנועה ומעבר - המערכת הדינאמית. במערכת מערכת אחת הינה שני מבנים מלבניים, המכילים את אולמות התצוגה; גלריה עליונה וגלריה תחתונה, מעבדת המחקר, משרדים וארכיון (האמור להכיל אוספים ישראליים ובינלאומיים). חללי התצוגה ששטחם 750 מ"ר מחולקים לשתי גלריות, עליונה ותחתונה, הנמצאות כל אחת במבנה אחר. במבנה הגלריה התחתונה נמצאים מבואת הכניסה ומעבדת מחקר. החיבור בין המבואה לגלריה מאפשר מבט פרספקטיבי אל התצוגה. חלל המעבדה הפונה לחצר האחורית של המוזיאון ומואר באור טבעי. זהו חלל נעים ומוצף אור. הגלריה העליונה הינה חלל תצוגה נרחב בעל תקרה שקופה משולבת במסנני אור מתכוננים. תפקיד המסננים, שעיצובם נעשה ע"י ארד, לשלוט בכמות ועוצמת האור טבעי החודרים לתוך הגלריה. המערכת השנייה ה"דינאמית" מכילה את מהלכי התנועה, המעברים והחצרות. מערכת זו, המורכבת מקורות ספיראליות מחופות פלדת קורטן cor-ten במספר גוונים, עוטפת את 2 שני המבנים המלבניים. ציר התנועה המרכזי בין שני המבנים, הינו הרמפה היוצאת מן המבואה אל הגלריה העליונה. הרמפה מהווה אלמנט ארכיטקטוני דומיננטי. נראה שארד הועיד לחצר תפקיד מרכזי כחלל חוץ ומוקד התכנסות, אולם בשל היותה מקורה כולה ע"י הגלריה העליונה נוצר חלל חשוך ותחום שאינו מזמין לשהות ממושכת.

השפה הארכיטקטונית החיצונית של מוזיאון העיצוב מתכתבת עם האדריכלות של מוזיאון גוגנהיים בניו יורק אשר תוכנן בשנת 1949 על ידי האדריכל פרנק לויד רייט, יחד עם זאת, פנים המבנה של ארד שונה לחלוטין. המוזיאון בניו יורק בנוי ממערכת קורות בטון ברוחב זהה שקוטרן גדל כלפי מעלה. בין טבעות הבטון ממוקמים פסי החלונות המדגישים את הרווח בין הטבעות. טבעות אלו מהוות את החלל הפנימי ואת מערכת התנועה. אצל פ.ל.רייט הצפייה במוצגים והתנועה בתוך המוזיאון הינם מערכת אינהרנטית אחת היוצרת חוויה משולבת, חדשנית וייחודית של התבוננות באמנות. אין ספק שבעשותו כך הביע רייט עמדה חדשה לגבי האופן  בו צריכה להתרחש הצפייה באמנות. בניגוד לגוגנהיים, במוזיאון העיצוב בחולון, מערכות הצפייה והתנועה הינן  נפרדות. התנועה מתרחשת במערכת אחת ,נפרדת ואילו התצוגה הינה מערכת אחרת המורכבת מחללים מרובעים, בהתאם לתפישת המוזיאון הקלאסי. תפישה זו גורסת שעל אולמות התצוגה להיות מיכלים ניטראליים לתצוגות שונות (קוביות לבנות). מערכת התנועה במוזיאון העיצוב אמנם הספיראלית, בדומה לגוגנהיים, אולם אינה משפיעה על דרך הצפייה באמנות. את המראה הדומיננטי והייחודי מעניק לבניין החיפוי  בפלדת ההקורטן על גבי מערכת הקורות  הבטון הספיראליות המשמשות, בין היתר, ליצירת מערכת התנועה. הקורטן הינה פלדה בעלת חוזק גבוה  בה מרכיב הנחושת בתרכובת הכימית נמוך. ההרכב הכימי מאפשר לפלדה לייצר שכבה חיצונית המאטה את  תהליכי הקורוזיה. תכונות אלו מעניקות לפלדה את הגוון הכתום/חום האופייני. חומר זה מזוהה, בין היתר, עם עבודותיו של האמן האמריקאי ריצ'ארד סרה Richard Serra, שפסליו נמצאים ברבים מהמוזיאונים החשובים בעולם. 

תכונותיה של פלדת הקורטן: גוון, חוזק ועובי דופן קטן, מאפשרות לסרה ליצור מבנים מותאמי אתר (site specific) גדולי מימדים ועדינים במראה, המכילים חללים פנימיים אשר חווית ההליכה בתוכם משלבת שקט מדיטטיבי בתוך העוצמה המבנית. סרה עושה שימוש בחומרים אלה ליצירת סביבה-מקום, בה בו הצופה הינו חלק ממהלך של זמן וחלל. במוזיאון נעשה שימוש יוצא דופן בחיפוי הקורטן אשר יישומו על גבי בניין בקנה מידה כזה דרשה תחכום טכנולוגי מרשים במיוחד. תהליך היישום כלל ניסיונות ממושכים לקבלת גוונים שונים של הפלדה ליצירת מנעד משתנה. בנוסף פותחו פתרונות טכניים לאופן יישום החיפוי ע"געל גבי הבטון. בשל אופיו הלא אחיד,התעשייתי והשונה מתחזק הדימוי של הבניין כאובייקט פיסולי עצמאי. ככזה זוהי בחירה מעניינת למוזיאון המדבר על אדריכלות, עיצוב, טכנולוגיה אמנות ואומנות.

הדימויים שמעורר המוזיאון, היותו אייקון העומד בפי עצמו ועצם הווייתו של המוזיאון העיצוב מעוררות שאלות מרכזיות בשיח האדריכלי לגבי תפקידו של המתכנן בדיון בשאלות של זהות מקומית והקשר תרבותי. כמו כן בחלל המתוכנן ליצור חוויה חושית ,חושנית ואינטלקטואלית, נכון לבחון מחדש את מערכת היחסים בין החלל, התצוגה, האובייקט והצופה. אם לא כן יהפוך הבניין לכלי חסר שימוש בעידן בו הנגישות למידע היא בלתי אמצעית ומיידית. בנוסף המוזיאון רואה את עצמו כבעל תפקיד מרכזי ביצירת שיח פעיל בתחומי העיצוב בארץ ובעולם. כפועל יוצא של המטרה, תמוהה ולא מקובלת ההחלטה שלא לקיים  תחרות בינלאומית לאדריכלים ומעצבים. ממסקרן לראות כיצד יתמודד מוזיאון העיצוב בהמשך עם בחינה, ניתוח ותיעוד של התפתחות העיצוב המקומי/ישראלי, בד בבד עם יצירת דיאלוג בין המקומי לבינלאומי.