היכרותי את יוסי וסיד מעוגנת בימים שהיה סטודנט לארכיטקטורה. תהליך היצירה שלו אז היה חריג - הכל התחיל בציור (שמטבעו אינו ניתן לפירוק) והומר אחר כך לתכנית מציאות ארכיטקטונית. כיום יוסי האומן הוא ארכיטקט משוחרר ממוסרות החופש האריסטוטלי המגביל, יוצר במסע תיעוד, של סקרנות וחקירה אחרי חומר ורוח, צורה ועצם. הציור אצלו הוא ה"חלון למציאות" של אובייקטים בעלי קיום בלתי תלוי, שבאופן פרדוכסלי באים לידי ביטוי ברישומים שבהם כל קו ופיסה תלויים ואחוזים זה בזה. אובייקטים לא שלמים וחסרי תכלית כמעט תמיד (בדרך כלל לפני או אחרי חורבן), נרתמים למציאות מפורקת ומורכבת. הוא מתמקד בסיטואציות שמסמלות מציאות זו, שואב מהמרחב האורבני והארכיטקטוני, הקרובים לליבו ומרחיקן אל העבר או העתיד בשביל לכונן עולם מדומה כמו ב"טוטם", "תכשיט" ועבודות אחרות. באמצעות שפה אוניברסלית ומוכרת (רחובות, בתים, חלונות...) הוא מכונן את הדימוי שנועד לקרב את הממשי -  את מה שהדברים הם באמת.
יוסי מתבונן, מתוך חרדה, במרחב ובזמן שעוטפים אותנו מוקצנים בצפיפותם, בעוצמתם, ביופיים המאיים וכיעורם הכובש. התבוננות שמקבלת ביטוי מועצם בין האדרה להצנעה, בין יאוש לאופטימיזם, בין אירוניה להומור ב"חזירות" "המלון של פולטי", בין פאתוס לפארודיה, ב"נקודות לתכנית הטלוויזיה של אורנה", בין הרמוניה לדיסהרמוניה, ב"Scan", בין בניה להרס  ב"השתלטות".
באמצעות מבט מקרב ומרחיק, מצמצם ומרחיב שהוא עושה בו שימוש כבעדשת מצלמה, נבנות תמונות הנובעות ממימד של עומק או כונסות אליו, כאילו ניבנו על שנות אור מתרחקות או התפוצצות ארכאית שהולכת ומתבהרת אל רום ענן ב"אפנדיקס ענני" שם המבט מעומקו הקניוני של "רחוב" מופנה אל שמיים כבויים ומעיקים, אל שמש נעדרת, או חור שחור שהכל נשאב אל תוכו ב"ללא כותרת" עם הבור במרכז, או "חתך תל-אביב 1".
וכל מה שהוא עמוק הוא גם גבוה,  ב"אל תוך החלל",  ושאלת "היש מהאין" מוגשת במלוא ארציותה והתהום משתקפת במגדל, המוות בחיים והכל גם במהופך – "מצבה".
בעבודות מיתווים דחוסים, עדי כדי כפייתיות, של רישומי דיו על נייר, אבל גם טכניקות שונות ומעורבות הכוללות שמן, אקריליק, גירים, גרפיט ולק (וארניש). בשנים האחרונות הוא מצייר על דפים מיוחדים לצבעי מים וגם כשהוא עושה זאת בשמן, הסגנון הוא אקוורלי, שקוף. "הדפים האלו מעבר להיותם "נצחיים" הם שעירים יחסית ובטכניקת ריחוף שפיתחתי, בה הדף, ברגע נגיעת העט, נמצא לחלוטין באוויר, אני מגיע לאיכויות קו גבוהות... את איכויות הקו התחריטי אני משיג בעזרת שימוש בעטים "מתים". עט חדש עובר מעין סדרת אימונים / עינויים ונכנס לעבודה רק לאחר שמיצה עצמו ויבש כמעט לחלוטין. לעט המת איכויות מפתיעות ואין סופיות". כך כותב יוסי וחושף, בתיאור הארצי הזה של דרך עבודתו, את המימד הלא-ניגע בעבודותיו, את האל-געת בנגיעה. יוסי מדבר על מגע מרפרף ותחושה תחריטית כאמצעי משולב מטרה של הימנעות ממגע מעמיק ומטביע שמותיר את משמעות הדברים בעומק התהומות ורום המגדלים שבציוריו, כאומר "איך אני יוצר משהו שקוף מספיק שלא למסך את המקור ו"נקי" דיו שיבהיר ויעצים את איכותו".
מארגז הכלים שלו, הניכר גם ב"ארגז ירושלים", על המוגבל והאין סופי שבו, נבנים צברים גדושי פריטים – טלאים של סדיקה, מארגים של כפיסים ומוטות, שזירה והחדרה פנטסטית של אלו באלו, ברצפים שמזכירים את ציוריו המטאמורפוזיים והאין סופיים של מ.ק. אשר ונבדלים מהם בהעדר תכנון וגבולות.
ספורים הציורים שבהם הוא מניח לכתמי הצבע להשתלט על האובססיה והתוצאה ב"ללא כותרת" (שמכילה את טקסט ה- THE ORDER), היא אקוורלית ומינימליסטית בקוויה גם אם צמודה לתכנים המשותפים. 
השימוש בטקסטים כמו גם עצם מגמת השיחזור והמיחזור שאין בינם לבין מקורותיהם דבר של משמעות, הוא שילוב של מקדם תרגומי ופרשני נוסף בגוף העבודה – הטקסט מתייצב בציורי החתך של תל-אביב כרכיב מגשר בין תכנית לחתך בין שטיחות הצורה לעומק המשמעות, סמל לאמת שמתוכה המשמעות והאות אינן נפרדות.
אבל הטקסט, גם כסמן אסתטי משלים וחותר כנגד, גם כאכסדרת עמודים נוספת באוסף טקסטורלי של מבנים וחללים. מיתווים מילוליים שכמו תופסים בניר הריק את שיממונם של מחוזות קדמונים ריקים מאדם, שהאות היא להם אלמנט פעיל בחלל היצירה.
הקומפוזיציות הסטרוקטורליות של יוסי מבוססות על הרס (שהיה או עתיד לבוא), חורבן, חרדה ומגה-סטרוקטורות שמגשרות ביניהם; אובייקטים סוריאליסטיים שנבנים וצומחים כמו בשביל "לעשות תיקון" כמו בסוקסציה מואצת ווויטליסטית שמשקמת מערכות אקולוגיות שקרסו, בביטויי "הישרדות" והענקת חיים חדשים; תפאורות שיש בהן חיים... חללים חריגים שהם לועות פעורים, זרים לסביבתם ולעצמם... אניגמטיים וחשופים... מבנים שכרוכים בזמן ובזיכרון... שברים שמודבקים מחדש בקולאז'ים מטאפוריים מלכדים ומשלימים, ברצפים כאוטיים של פירוק ואחדות... תבניות ארכיטיפיות ואלגוריות בעת ובעונה אחת, במין סימולטאניזם שאין בו שום דבר אופקי לגמרי או אנכי לגמרי, שבו ה"חתכים" ("תל-אביב", "ירושלים"), הם גם תכניות גם חזיתות וגם מבטים, והמבטים הם גם חתכים ותכניות במידרג  צורות ומבנים נעדרי סימטריה וכפויי ריתמוס.
על משקל דבריו של אפולינר ביחס ליצירתו של מאטיס, "אצלו העצים אינם העץ וכל הנהרות אינם הנהר, אולם אם מסוגל הצופה להגיע להכללה יכול הוא בנקל להכליל את הדמות, העץ או הנהר, כיון שיצירתו של הצייר העלתה עצמים אלו לדרגה עליונה של פלאסטיות", ניתן לומר כי אצל יוסי, בלי קשר לרעיונות יצירתו כי אם לצורותיה, העצים אינם עץ והמבנים אינם המבנה והימים אינם הים, אבל הם גם זה וגם זה, בדרגה עליונה של מהותם "הארצית" וממשותם נטולת הגבולות.
אין זה מפתיע שבעקבות האובייקטים הנאנחים תחת כובד משקלם ודחיסותם עד לבילבול תתייצב סדרת עבודות "תיקון בבל". מגדל בבל, כמו מקורות הציור האחרים של יוסי, מייצג את הליקוי המיתי ואת העדר היכולת להשלים – מן הטראומות שארכיטקטים ניצבים בפניהן ויוסי האדם והאמן מתמודד איתן.
במקרה זה, היה וולטר בנימין בודאי אומר, המשימה,היא תרגומית - בהנחה ובתנאי ש"שום שיר לא נועד לקורא, שום תמונה למתבונן, שום סימפוניה למאזין".
לצורך השוואה, בבבל של פיטר ברויגל נראה מגדל בבניה שההרס צפוי להבנות ממנו והוא נעדר בילבול וסימן לסוף הטראומטי. בבבל של יוסי הכל אחרית דבר – בבל בנויה מהריסותיה על יסודות בילבולה.
אל סדרת הפרטים של תיקון בבל נדחסים החטא ועונשו על גבהות הלב של הניסיון להוריד את השמיים אל הארץ. ב"תיקון בבל – פרט 4" פיסת שמיים מוריקה כלואה בבסיסו של מבנה הפוך שקרקעיתו בשמיים וראשו קבור באדמה. ב"תיקון בבל – פרט 3" המרחב כולו סדוק ואחוז, מפורק ושזור על ידי קווי סדיקה ורשת מוטות חיבור. במרכז, בור אפל מוקף טופוגרפיה ארצית ועטור כחול שמים וירוק ארץ, ו"סדק" ענק, מקבל כאן ביטוי קניוני שדפנותיו מבנים שלמים ומהופכים שראשם טובל בבטן האדמה (מים עמוקים?). ב"תיקון בבל - פרט 2" קומפוזיציה פסיפסית של חומרים וצורות שלצד דמויות נושאות כפיים בתפילה אל על מפני האדמה, כלואים כמאובנים, בעלי חיים מזוהים ובלתי מזוהים, שהזמן הנציח, ומעל לכל תלוי גם כאן ומכביד ה"סדק" המיתי. ב"תיקון בבל – פרט 1" בבל הסדוקה תלויה (או מונחת) בין שמים וארץ במופע מתעתע שבין האופקי לניצב – במרחב, ובין הלפני ואחרי – בזמן.  זמן ומרחב סדוקים.
הנרטיב הבבלי הזה מתקיים גם בעבודות אחרות, במגדלים ובתהומות, מטאפורות של בבל, ב"מצבה" וב"השתלטות" ו"הוראות הפעלה"... קטסטרופות קדומות טבועות בתוך דקונסטרוקציות שמערערות על המוכר, משבשות את ההירארכי, ומארגנות את הספונטני מתוך מגמה להשתלט על האיום; מגמה "מגדל בבלית" של "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים" שבאה לידי ביטוי בציורים מונעים בדחף אנושי להתכנס ולהתארגן ולתחום גבולות על רקע אובדן שליטה, שהמפורש שבהם הוא "צומת המוזיאון"; שמעבר לעולם הדחוס בחללים בנויים, מעברים לרוב וצמיחה מאיימת שאין לה סוף, מסתתר הסוף הצפוי מראש כחור שחור בעורפה של התכנית העולמית הזו.
יש הרבה דרכים אל המגע עם הממשי; ביניהן עירטול וחשיפה עד לנגיעה ברוח החומר. כאן המעשה נדמה הפוך - כדי להגיע לעומק יוסי מתחיל בגובה (הייתכן אחרת?) וכדי לעמוד על מקור ה"אין מוצא" הוא דוחס ועוטף, אורז, מעמיס ומסתיר – "Scan", "בייקון".
אוסף היצירות הזה ארוג בכשרון רב כמחזור פיוטי שמורכב סביב חיים ומוות, בדידות ושייכות.  "לעט המת איכויות מפתיעות ואין סופיות" אומר יוסי, כמו הקסם שעולה מתוך השילוב שבין הארצי והקמאי למטפיזי, בין המועקה להתרוממות הרוח, בין המציאות הניבטת מעבר לפינת הרחוב לאין סוף.