הקניון הוא ערפד של עירוניות. הוא שותה את הכוחות העירוניים של הון, תנועה וזמן מרחובות העיר ומעתיק אותם אל החללים הסגורים שלו.
בכך יוצר הקניון עירוניות נכה ברחובות העיר שננטשו, אך גם בתוכו פנימה. אמנם הקניון שוקק חיים, הומה אנשים שקונים, מסתובבים או מבלים - כמו ברחוב העירוני - אך החוויה הזו, חוויה מבוקרת ומנוכרת לטוב ולרע, מנותקת באופן פיזי ומנטאלי מן ההוויות הנוספות של העירוניות - מן המרחב הציבורי המשותף, מחד ומן הפרטיות של מרחבי המגורים, מאידך. וכך, יחד עם מגרשי החנייה העצומים הנדרשים לו ועומדים בשורש האטרקטיביות שלו מגלם הקניון את התוצאה הבלתי נמנעת של עקרונות תכנון הערים המודרניסטי.
קניון איילון, השוכן בפאתי פארק הירקון, במפגש בין רמת-גן, בני-ברק ותל-אביב, הוא דוגמא טיפוסית, ואפילו קיצונית, של קניון. כקניון הראשון שנפתח בישראל והביא אליה בשנת ,1985 ובאיחור של כמה עשורים, את בשורת הקמעונאות - והעירוניות - האמריקנית, מהווה המבנה, שתוכנן בידי אדריכל נחום זולוטוב, מוקד של צריכה המרוחק מכל מרחב עירוני קיים ומנותק מסביבתו המיידית.
מבנה אולמות הקולנוע והמזון המהיר שתוכנן על-ידי משרד יסקי-מור-סיון (אדריכל עמית: איציק כגן) כתוספת למבנה של קניון איילון הוא בניין אלגנטי ומקצועני אך הוא גם מבנה שמעלה את השאלה האם ניתן, בתהליך הדרגתי של תוספות ושינויים, לגאול את הקניון מעצמו ולהעניק לו מאפיינים מסויימים של עירוניות.
מבחוץ, בולטת התוספת החדשה לקניון  ביחוד של צורה ושל צבע, ובאמצעותה מחצין, לראשונה, הקניון המתבדל והמסתגר את נוכחותו לכיוון הצומת המרכזית של דרך ששת הימים ורחוב מבצע קדש ויוצר נפח מבני משמעותי, שמתחיל למלא את הריק המגובב של הספר העירוני שעל גבול רמת-גן ובני-ברק.
אמנם, פרוגרמה של בתי קולנוע היא פרוגרמה אטומה ואנונימית לחלוטין אך המתכננים הצליחו להקנות למבנה יחוד וזהות, 'פנים' שבדרך כלל נעדרות מהמסות העצומות של מבני קניון.
חיפוי אולמות הקולנוע במעטפת דינמית בדמות שלושה גגות מתכת, המתקפלים במעין גל או 'קפל' והופכים לקירות אלכסוניים המתכנסים לעבר המבנה הקיים, מוסיפים דינמיות למבנה הקובייתי הסטטי של הקניון שנותר ללא שינוי, ומאפשרים "חיבור נקי" של התוספת. החתך המשתנה של הגגות, שנגזר מהדרישות הפונקציונליות של חתכי האולמות רומז על תוכנה של התיבה המעוצבת ואילו החומריות המתכתית והפירוט של גגות המתכת יוצר קלילות שמרככת את המסה. לכך תורמות גם שתי תיבות אדומות בחזיתות הארוכות של המבנה, שמאזנות את צורת הגל, כשהגוון שלהן מוסיף חיים לקומפוזיציה, והן מושכות תשומת לב למבנה ומבהירות את החוב שלו לקונסטרוקטיביזם הסובייטי (שהגיע לכאן כנראה דרך עבודותיה של זאהה חדיד) - מקור השראה מפתיע למבנה כל-כך קפיטליסטי.
התוספת החדשה שוברת את האטימות והניכור שאיפיינו את החזיתות של קניון איילון בזכות השימוש בקיר מסך מזוגג המכניס אור טבעי ומאפשר מבט מן החוץ אל הפנים ולהיפך, וכן באמצעות יצירה של שתי מרפסות, מקורות בגג, בחלקו הצפוני של המבנה. מרפסות האלה משכנות אמנם בעיקר את המזגנים - מסתבר שהיזם לא היה מוכן להתפשר בנושא רגיש זה - אך הרמז לפתיחות שהן נותנות משמעותי במיוחד עבור הבניין.
בתוך הקניון פנימה מתקיים לו "הרחוב" - סינתטי, מסונתז וסטרילי ואולי בשל כך חביב על 'הציבור' שמעדיף - וזה מובן - את הרחוב שלו צפוי, בטוח וכמובן ממוזג. אך מערך התנועה הזה חסר רגע של מרחב ושל פתיחות, רגע שבמערך עירוני מסורתי מתקיים בדרך-כלל בכיכרות ובהצטלבויות שבין הרחובות. "כיכר" שכזו מתגלה בתוספת החדשה, כאשר מעפילים בדרגנוע מהרחוב הקניוני למעלה: חלל גבוה ומרווח, בהיר ומואר מתגלה, וכמו בכיכר, גם בו נפתחו "קיוסקים" - עמדות המזון המהיר - ועוצב גן, בדמות הג'ימבורי לילדים.
מכיוון שה"כיכר" מוארת באור טבעי ממספר כיוונים - גם אם אין ממנה כמעט מבט החוצה בגובה העין - חלל פנימי זה הוא אתנחתא נעימה בקניון. התקרה הגבוהה משתפלת בהתאם לחתך הגג שמעליה ומעניקה לא רק תחושה של מרחב אלא גם המחשה של הקשר בין פנים לחוץ המבנה, החסרה כל-כך בקניון, כאשר העמודים העגולים בחלל, הממשיכים מעבר לחלון ואל המרפסת החיצונית, תורמים לתחושת המשכיות  זו. הטיפול במשטחי הקירות והתקרה יוצר הרגשה - ואולי אשליה? - של מקום 'אמיתי' הבנוי קירות מסיביים, למרות טכנולוגיית הבנייה הקלה של המבנה. לאלה מצטרפות נגיעות מרוסנות של צבע ושל גווני עץ המעניקים תחושה ביתית ונקיה.
קומת ה"כיכר" פועלת כמתווך, תפקודי ותחושתי, בין מרחב החולין של ה'רחוב' הפנימי שלמטה, לבין מרחב החוויה - התרבותי יותר והצרכני פחות - של אולמות הקולנוע השוכנים, באופן הולם, בקומה מעל, ב'פיסגה' של הקניון. במבנה שכולו תנועה מתמשכת מהווה קומת האולמות יעד סופי, פיסגה שממנה ניתן רק לרדת, דרך מסדרונות המילוט, בחזרה אל קרקע המציאות בתום הסרט.
את מבואת אולמות הקולנוע שבקומה זו תכננה האדריכלית נירה רייכמן באופן המדגיש את הצד האפלולי, הקסום ואולי המאיים של החוויה הקולנועית. השימוש בריצפה שחורה, בתקרה העשויה גלים-גלים באדום עז ובתאורה עמומה ודרמטית מכינה את המבקר לאפלה של אולמות ההקרנה ולריגוש המתלווה לכניסה למקום אחר, שחיי היומיום אינם נוגעים בו. סוג של שיא - אולי עז מדי - של חווית ההעפלה אל יקום האשליה האור-קולית.
אולמות ההקרנה אינם רק ליבו של מבנה בית-הקולנוע אלא גם הנקודה המשמעותית בה הופך המבקר מצרכן לצופה המשתתף בחוויה אומנותית.
אבל דווקא שם מופנה עיקר המאמץ התכנוני - של משרד י.י. גרנות - לטישטוש האדריכלות, כך שלא תתחרה בקסמו של הסרט והשפה האקספרסיבית של המבואות לא נמשכת פנימה. ניתן אולי לראות בכך את צניעותו של החומר, המפנה את מקומו ל'רוח' שביצירה הקולנועית. גישה אחרת תראה בכך החמצה של הזדמנות לומר משהו על החוויה הקולנועית באמצעות הארכיטקטורה - אמירה שהייתה עשויה להגדיר מחדש את ההקשר של הקניון בו היא מתקיימת.
היום מקיים הקניון קשר סימביוטי כמעט עם כל טיפוס בניין, מנמל תעופה ועד בית-עירייה, אך בין הקניון והקולנוע התקיים, לפחות עד לאחרונה, קשר מובהק. זאת אולי בשל זיקה בין עולם הבדיון והתפאורה של הקולנוע ובין עולם התדמיות של הקניון - שתי מערכות מורכבות ואטומות שתכליתן לנתק אותנו לרגע מן העולם שמסביב. אך בעוד שהניתוק שיוצר הקולנוע, הוא זמני ועשוי רק מאפלה ואור, במקרה של הקניון הניתוק המבני מהווית העיר יוצר נזקים לא מעטים, מחוץ ל'בועה' ואולי גם בתוכה.
התוספת לקניון איילון, שכוללת בתוכה את הקולנוע וגם בית קפה - שתי הפונקציות היותר 'ציבוריות' שבמבנה - רומזת לנו שהקניון ניתן לטרנספורמציה חיובית. ניתן לתת לקניון חזות מושכת ונוכחות מודרנית והגיונית ללא צורך במיחזור ריק של אלמנטים היסטוריים. ניתן ליצור בקניון חללים שנעים להיות בהם.
אך האם ניתן לפרק, ולהרכיב מחדש, מבנה כמו קניון איילון כך שהוא ישתלב בתוך מרקם עירוני ויתרום לציבוריות ולסביבה שלו במקום לדרדר אותה? השינויים הכלכליים והאקלימיים העומדים בפתח עשויים להוביל לטרנספורמציה כזו מהר מהצפוי.