בבית הספר הדו לשוני בירושלים בתכנון זאב דרוקמן אין גבולות מוחלטים: לא לקירות, לא למבטים ולא לחללים

א.

בשלבים ההתחלתיים של העיצוב העירוני, דומה שמשחקים בקוביות. הקוביות הן המסות הבנויות, היוצרות את החלל העירוני המוגדר על ידי דפנותיהן. המבט הוא מבט על, גבוה מעל לרקמה המתוכננת. אין רואים את הפרטים אך רואים את התמונה הכוללת: מערכת היחסים בין הבנוי לבין הפנוי. היד מקווקוות שטחים בעיפרון שחור והראש מתרגם את השחור למסה בנויה ואת הלבן לחלל. החשיבה, גם היא, מצמצמת עצמה למערכת היחסים שבין החללים לבין עצמם, ובינם לבין המסות הבנויות. רק בשלב הבא של התכנון, ישכיל המתכנן לראות שהמסות אינן קיימות באמת. במציאות אין קוביות מלאות בחומר, אלא יש חללים פנימיים של מבנים.
יש שערים שלמות נתפסות כמערכת של מסות. תפיסה זו מרחיקה אותן מאיתנו, כפי שהרקמה האורבאנית המתוכננת רחוקה מהמתכנן, בשלב התחלת התכנון. כיוון שהמסות, כאמור, קיימות בדמיון בלבד - גם עיר שנתפסת כמערכת של מסות אינה קיימת רק במציאות, אלא גם בדמיון. בלשון אחרת, עיר שכזו מכילה גם את דימוייה.
כזו היא ירושלים. ל"ירושלים של מעלה" אין דמות, ובכל זאת ילדים מציירים אותה בגן ורוקעים אותה על לוח נחושת בבית הספר היסודי. ירושלים המדומה בנויה ממסות. בתחריטים הזהים מקדמת את פני המתבונן החומה. אחריה, מגובבות מסות ריבועיות וגגות כפתיים. המדקדקים ישרטטו את קווי המתאר של האבן – חומר הבנייה. כיפה אחת תזדהר: כיפת הזהב - זו שיוצרת את החיבור הקונקרטי בין הזהב המוחשי לבין "ירושלים של זהב", המדומיינת.

ב.

בספרו 'תמול שלשום' מתאר עגנון את ירושלים העתיקה. "ועדיין היו ישראל שרויים בין החומות, דחוקים ולחוצים בחצרות קטנות ששכרו מן הערבים, וכל חצר וחצר מלאה דיוטאות, וכל דיוטא ודיוטא מלאה דיורים הרבה, ואין לכל בית חלונות, אלא יש בית שמקבל את אורו דרך ארובה שבתקרה ויש בית שמקבל אורו דרך חור שבכותל ממעל למשקוף או דרך פתח פתוח לאוויר החצר ששם בור מים ושם מכבסות הנשים את הכבסים, ולמטה בחצר התחתונה בתי כבוד שאין מנקים אותם אלא אחת לכמה שנים."
(שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"ד, עמ' 198).
ירושלים העתיקה של עגנון אינה עיר של מסות, גם לא עיר של דימוי. היא עיר של חללים. חללים שמסתרגים זה לתוך זה באינטנסיביות כה רבה, עד שהמשפט המתאר את חוויות המגורים בה מתמשך ומתמשך כחללים עצמם. זוהי גם ירושלים של זאב דרוקמן. דרוקמן עצמו מדבר על קירות כשהוא חושב ירושלים: קיר אבן שעגנון הולך לאורכו, חבוש בכובעו השחור ובידו תיק עור מהוה. הולך לאורך הקירות כדי להסתתר מפני קרני השמש. ירושלים של המסות הריבועיות לא היתה קיימת לדידו. כיוון שמאחורי קירות האבן אין מסה אלא חלל - הרי שחווית המרחב שלו היתה עמוקה לאין ערוך, מלכתחילה. אותו חלל פותח את המבט ואת הדעת לעבר כל מה שמעבר למרחב הקונקרטי. מאחורי הקירות יש חצרות, יש חיים של משפחות, יש קולות ויש ריחות של תבשילי הצהריים. מאחורי הקירות יש חללים נוספים.

ג.

בשנת 2002 פנתה קרן ירושלים לדרוקמן בבקשה לתכנן בית ספר. בית ספר דו לשוני (עברית-ערבית), אח לבתי הספר הדו לשוניים בוואדי ערה ובגוש שגב. בכל כיתה שתי מורות ושתי שפות. הקרקע שנבחרה היתה בין שכונת בית צפפה לבין שכונת פת בירושלים, על שפת מסילת הרכבת הישנה, הבאה מן השפלה. אנשים גרים שם ועיר - אין.
העיר איננה כיוון שהיא נעדרה מלכתחילה. מסות יש באזור, אולם החלל ביניהן חסר. אין ביניהן חלל מוגדר וחי. מבני שיכון ארוכים שעובו וצופו באבן – מצד אחד וקוביות קטנות של בתים משפחתיים שהתעבו עם השנים – מן הצד האחר. העיפרון השחור של המתכננים, זה המציין את "הבנוי", לא השכיל לשרטט את החלל ה"לבן", הפנוי. ובאין חלל מוגדר וחי, אותו חלל ציבורי שהוא ביתם של החיים העירוניים – אין גם עירוניות. שטחי חנייה שוממים או רחובות פרומים – הם החללים הציבוריים שמסביב.
כיוון שכך, נבנה בית הספר כעיר. לא כעיר של מסות וגבולות מוחלטים בין השחור ללבן, אלא כעיר של חללים.

ד.

בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' כתב מרצ'ה אליאדה על מיתוסים שמלווים אותנו משחר ההיסטוריה. אחד מהם הוא מיתוס הבריאה. אנחנו חוזרים עליו ואליו באופנים שונים. במיתוס הבריאה טמונה הלידה וטמונה בריאת האדם. במיתוס הבריאה טמונה גם 'בריאת מקום'. איך בוראים עיר? בדרך כלל ללא כוונה. צומת דרכים ומקור מים – אלו התנאים הדרושים להתיישבות אנושית. משם יתפתח הכפר, יתעבה ובסופו של תהליך יהיה לעיר.
גם 'עיר בית הספר' נבראה כך. אמנם ללא תלות במים, אך כפונקציה של צומת דרכים. דרך אחת היא דרך הבוסתנים שלמרגלות בית צפפה. הדרך האחרת היא דרך הגישה משכונת פת. שתי הדרכים יחדיו – קווים על נייר הסקיצה – החלו את הבריאה. זו הלכה והתעבתה – ממש כמו עיר, סביב החללים המרכזיים שלה, שלידתן בצומת הדרכים.

ה.

הכניסה לבית הספר ממוקמת בפאתי אחד משטחי החנייה השכונתיים. סף נמוך של מפתן השער ומייד אחריו - סמטה. החלל הציבורי שלא הוגדר כלל בשכונת פת – מוגדר פתאום באחת. הקירות מצמצמים את המרחב ואת המבט. כך בעשרת המטרים הראשונים. מיד אחר כך החללים נפתחים, עדיין מוגדרים אולם הגדרתם רופפת, במקום שני קירות הסמטה מתגלית העיר על שלל קירותיה ומסכיה.
כיתות הלימוד אינן נראות, וודאי שאינן נחוות כמסות. הכיתות, הנחלקות לאשכולות-אשכולות, גובלות בחלל ביניים הפונה אל המעבר המרכזי. חלל שהוא ספק פנים ספק חוץ, תווך, המרחיק את הכיתות מהמעבר כך שמוקנית להם פרטיות. אולם, באותה עת גם מאפשרת את החוויה העירונית המוכרת של שהייה במקום החצי-פרטי תוך השתתפות פאסיבית בפעילות המתרחשת בחללים הציבוריים למהדרין.
החללים הציבוריים של 'עיר בית הספר' נחלקים לשניים: אלו שבמרחב הפתוח ואלו שב"בנייני הציבור". לצורך העניין, יהיו בנייני הציבור כיתת האומנות, הספרייה, אולם הספורט. חלל המרחב הציבורי הפתוח, נגזר מאותו צומת דרכים קדמוני ודמיוני, ממנו נבראה העיר. ציר אחד, זה המגיע מן הבוסתנים – הופך למטע עצי זית בנקודת ההצטלבות. לעומתו, ציר שכונת פת, ממנו נכנסים ל'עיר בית הספר' – מתעבה לכיכר באותה נקודה: הכיכר שמול הספרייה. שתי ההתעבויות, מטע הזיתים והכיכר, מתרחשות באותה נקודה כיוון שההצטלבות אינה באותו מישור. ציר הבוסתנים עובר מתחת לציר שכונת פת.
שני הצירים ממשיכים. ציר שכונת פת מתפצל. בחלקו הפנימי הוא ממשיך לתוך חלל מקורה שלאורכו פונקציות ציבוריות. מצידו האחד חדרי המנהלים והמזכירות ומצידו האחר חלל המעבר שמתחתיו, חלל כיתת האומנות שתוכה נשקף, ושמחלונותיה המקבילים צופים בנופה של ירושלים. בחלקו החיצוני ממשיך ציר שכונת פת לעבר גבול 'עיר בית הספר'. מעבר ארוך וקווי. לימינו: כיתת האומנות וחלקו העליון של אולם הספורט. לשמאלו: עמודים קצביים ומסילת הרכבת הישנה. הציר אמור היה להמשיך הלאה, אולי לקבל את נוסעי הרכבת במסילה המצפה לנוסעיה. אולם, באין לו המשך עכשווי – הוא מתכנס לתוך עצמו.
ציר הבוסתנים, התחתון, ממשיך לעבר ביתן אדום בגבול 'עיר בית הספר'. אותו גבול שנושק למסילת הרכבת. הביתן האדום אינו אלא פרופילאה: מבנה כניסה, מפתן שהופך לחלל. בעתיד, מתוכנן כי בוסתני בית צפפה יחדרו דרכו לבית הספר. הפרופילאה, מייצגת אפוא את ציר הבוסתנים הממשי, שהרי דרכו אמור להיכנס, בעתיד, ציר הבוסתנים הקונקרטי, שכיום מקיף את בית הספר. את ציר הבוסתנים הדמיוני – הכרנו זה מכבר: הוא זה שבאמצעותו "נברא" בית הספר מתחילה. הוא זה שמתעבה למטע עצי הזית.
הקיר שעגנון הולך לאורכו, אליבא ד-דרוקמן, אינו אלא משל. משל לתפיסה ההמשכית של החלל: החלל שנצפה דרך החלון, החלל המצוי מעבר לסף, החלל של המפתן. החלל הוא זה המתקיים משני עברי הקיר. והקיר? – גם הוא משל. משל לגבול. גבול משוכלל: גבול שיודע להגדיר את החלל שמעברו האחד, אך יודע גם לפתוח לנו פתח אל החלל שמעברו השני. הפתיחות הזו אל החללים שמעבר, מהווה את חוקיות היחידה בעיר בית הספר. הגבולות לעולם יהיו בלתי מוחלטים. המבט תמיד יעבור מהחלל הנוכחי לזה שלידו: לצידו, מעליו או מתחתיו.

ו.

'עיר בית הספר' היא עיר בג'ינס. יש לה פרטים ארכיטקטוניים בעלי אופי אחיד, יש לה שפה, יש חוקיות מסוימת בחומרי החיפוי, אבל אין לה תלבושת אחידה. היא מרושלת. רישול שאינו מפתיע כשמדובר בביגוד, אבל מפתיע למדי כשמדובר ביצירה ארכיטקטונית, וודאי כזו שנבראה כולה כיחידה אחת. השאיפה לחבור למשהו שעוד יגיע (עם מסילת הרכבת או בלעדיה), העדר החציצות המוחלטות, החללים שמראים תמיד אל החלל שמעבר להם – פורמים את גבולות.
אולם העיר האמיתית שמעבר – ירושלים - עדיין לא השכילה לחדור ל'עיר בית הספר' חדירה של ממש. ברגליים. עיר בית הספר שמורה בגבולותיה שלה. מביטה אל ירושלים מתוך חלונותיה בעוד בריחיה ננעלים בשעה 16:00. הקהילה האנושית שמסביבה לא חוגגת את חלליה לאחר שעות הפעילות. העיר נותרת ממלכתם של הילדים בלבד.