קל להסתייג מגשר המיתרים החדש בכניסה לירושלים. יותר מדי קל. להלן מספר עמדות-קצה אשר לא תמיד כלולות בביקורת הארכיטקטונית: הפן האומנותי-סימבולי, המביט על הגשר כאל יצירה תרבותית, והפן ההנדסי הרואה בו פתרון וירטואוזי ונועז.

המנגינה שהופכת לרעש

ה?ל?לו?הו?, ב??ר?ק?יע? ע?ז?ו?. ה?ל?לו?הו?, ב??ת?ק?ע ש?ו?פ?ר; ה?ל?לו?הו?, ב??נ?ב?ל ו?כ?נ?ו?ר. (תהילים ק''נ, א, ג')

בשל אופיו הפיסולי, דבקו לגשר המיתרים סממנים אלגוריים. הקהל והפרשנים יחסו לו דימוים רבים: ספינה, מפרשית, אהל בדוי, כנף פרוסה, אצבע אלוהים. אך היוצר, סנטיאגו קלטרווה, חזר ואישר רק רפרנט אחד כמקור השראה ישיר: תהילים ק''נ, בעיקר פסוק ג'. בראיון שנתן, אמר: "אם היה אזכור לדבר כלשהו, זה היה לכלי נגינה. גשרים עם כבלים דומים לכלי מיתרים; סברתי שלעירו של דוד היה מגיע גשר שיראה כנבל או כינור, הכלי שהוא היה מנגן".
פרק ק''נ הוא הפרק החותם את ספר תהילים. זהו מזמור חגיגי הקורא להלל את היושב במרומים במחול ובנגינת כלי זמר. פרק זה חזר ושימש השראה ליצירות רבות במשך הדורות, מלבד גשר המיתרים של קלטרווה. במאה ה-15 נוצרה אחת החשובות בין יצירות אלה, גזוזטרת המקהלה בדואומו בפירנצה. במאה העשרים איגור סטרבינסקי הלחין לטקסט זה את החלק השלישי והסוגר של "סימפוניית תהילים". שתי יצירות אלה קשורות באופן מעניין לגשר החדש.
ב-1439, בראשית הרנסנס, נחנכה בקתדראלה של פירנצה ה-"קנטוריה": גלריה לאורגן וטריבונה של הזמרים, מעוטרת בתבליטי שיש מרהיבים. בגלריה, השמורה היום בקרבת מקום במוזיאון של הקתדראלה (Museo dell' Opera del Duomo), נחקקו פסוקי פרק ק''נ בתהילים וגולפו דמויות ילדים שרים ומנגנים. המבנה האדריכלי של הגלריה תוכנן כך, שחמישה זיזי אבן תמכו את תחתית הגלריה והיוו את הפתרון הקונסטרוקטיבי להבלטתה כמרפסת תלויה מעל לחלל הכנסייה. פתרון זיזי האבן לא השתנה במשך יותר משש מאות שנה. קלטרווה, כהמשך לכך, איתגר את פתרון התלייה המרחפת לעידן המאה ה-21.
שיטות העבודה של קלטרווה קושרות אותו קשר הדוק לאדריכלי הרנסנס, למסורתו של ברונלסקי. הוא מתפקד בו זמנית כאמן, כארכיטקט וכמהנדס, מרכז סמכויות ואחריות. גם השימוש העקבי שהוא עושה ברישום - רישום ידני וצבעוני, ככלי ראשון להביע ולפתח את הפרויקט – מזכיר את הלימוד הטבע וגוף האדם האופייני לאדריכלי הרנסנס. פרופסור מיכה לוין, אשר פרסם ספר אודות אותם רישומים, טוען שבשני העשורים האחרונים הפיק קלטרווה ושמר בארכיונו למעלה מ-65,000 רישומים (!), המהווים יסודות לתהליך היצירה שלו.
הקשר של קלטרווה לרנסנס אינו מרמז על האסתטיקה של יצירתו, להיפך: קלטרווה הינו אחד היוצרים   העכשוויים הבולטים ביותר. סטרבינסקי, מגדולי המלחינים של המאה העשרים, היה בין הראשונים לבטא את דיס-ההרמוניה של החיים המודרניים כחלק מיצירתו המוסיקלית. הקהל נדהם וגינה. כמו "בסימפוניית תהילים" של סטרבינסקי, גשר המיתרים מעורר התנגדות בשל שניות בלתי מיושבת בין הנשגב ליומיומי, בין צורתו לבין העיר. המוסיקה המרומזת של מיתריו משולבת בחיי המתח של ירושלים המודרנית. מתחת לגשר זורם נהר אנושי טרוד, ממונע, רועש. השילוב הזה – צורם כאקורד דיסוננטי. כך גם חיבורו המוזר של הגשר לרקמה העירונית הקיימת. שילובים תמאטיים ואורבאניים אלה הם חלק מהיצירה לא פחות מהתורן ומהכבלים.

הרעש שמסתיים במנגינה

הדיסוננס הצורמני המופק מהמפגש בין הגשר גופו, לבין הקונטקסט האורבאני והאנושי, מוכל גם בפיתרון ההנדסי. קלטרווה מאתגר עקרונות הנדסיים, ויוצר סכמות הנדסיות חדשות ומותירות חותם. הוא מניפולאטור של זרימת כוחות, הוא מטה ומפתל, הוא מאתגר את הגרוויטציה ומוציא את המערכת הקונסטרוקטיבית משיווי המשקל בכדי לייצב אותה מחדש בדרכים מסתוריות ומתוחכמות. סגנון העבודה האקרובאטי האופייני לקלטרווה, אותה אנטיתזה להיגיון הסטרוקטוראלי מצוי בגרסאות שונות בכל עבודותיו ומהווה מעין חתימה. המבנים שלו מפרים באופן קבוע את היגיון  הפשוט, את האינטואיציה הנאיבית ואת הפתרונות הצפויים.
גשר המיתרים של ירושלים אינו עוד גשר תלוי על כבלים. אין הוא גשר הנסמך על תורן, אשר כבלים נמתחים משני צדדיו ותומכים את המיסעה. הוא אינו סימטרי וכוחות המתיחה של הכבלים אינם יורדים כפשוטם דרך התורן ישירות לקרקע. בגשר המיתרים של ירושלים התורן נמצא מחוץ לגשר, נוטה על צידו ומשנה כיוונו במהלכו. הוא עובד כזיז ענקי המתנשא עד לגובה של 118 מ'. גשר המיתרים בירושלים מגשר בין שני מפלסים שונים. בגשר המיתרים בירושלים מיסעה שאורכה 360 מ' שאינה ישרה: היא עקומה בעלת שלושה רדיוסים.
הפתרון ההנדסי של הגשר אלגנטי אך מסובך. הוא איננו מייצג את הדרך הישירה והפשוטה לגשר על המפתח אלא להפך: תהליך יצירתו והמרכיבים שלו מפותלים כגשר עצמו. המיסעה העקומה המרחפת תלויה רק על הכבלים הצפוניים, בעוד הכבלים הדרומיים מעבירים את העומסים לקרקע. התורן נטוי כדי לאזן את כוחות המתיחה של הכבלים המגיעים לראשו. התורן שבור ומפצל בין כוחות הלחיצה לבין כוחות המתיחה הנדרשים לאיזונו. וכוחות הלחיצה והמתיחה? – הם מועמסים על קורה מעוגלת שמומנטי הסיבוב משני צידיה מועברים ל סדרת כלונסאות הנעוצות עמוק בקרקע. סדרת כלונסאות זו מהווה בסופו של התהליך את הריתום המייצב של תורן.
אם נחזור לקורה המעוגלת, המחברת בין הכבלים לבין התורן, נגלה כי נוצר משולש בין התורן, הקורה והכבלים, בצורה המזכירה את משולש שווי המשקל, שמקורו ברנסנס ושהומצא על ידי ליאונרדו דה וינצי. כך, גשר המיתרים בירושלים כולל בתוכו, באופן קונסטרוקטיבי, ווריאציה מרחפת באוויר של משולש שווי המשקל הרנסנסי. הרנסנס, שפגשנו בתחילת המאמר – חוזר שוב.
היופי האוטופי והאלגורי של מיתרי קלטרווה, המזכיר את דוד המלך המנגן בכינור והמצביע על ירושלים של מעלה, מתעצם כאשר הוא נצפה על רקע השמים הכחולים של הבירה. יופי זה מקיים פסוק נוסף מתהילים ק''נ, ה?ל?לו?הו?, ב??ר?ק?יע? ע?ז?ו?... אולם, מספיקה הורדת מבט קלה מן הרקיע אל העיר, וההרמוניה המוסיקלית של ירושלים של מעלה, עם נגינת הנבל ותקיעת השופר, מתחלפת כהרף עין בתרועתה הארצית של ירושלים של מטה: תסבוכת כמעט בלתי אפשרית של מערכות תנועה, סבך של טופוגרפיה ובעלויות קרקע, נהר גועש של כלי רכב, תנועת אלפי אוטובוסים ביום, קקופוניה מחרישת אוזניים המהללת את הגשר ואת הבאים לעיר ב??ת?ק?ע צו?פ?רים להכעיס...