מאמר דעה: הפרטת המרחב הציבורי - קיץ 2011

המחאה החברתית אשר התרחשה בקיץ 2011 כונתה מחאת האוהלים. הרקע למחאה היה עליית יוקר המחיה בישראל בדגש על העלייה במחירי הדיור. המעשה המחאתי החל עם הקמתו של האהל הראשון ביולי 2011 בקצה הצפוני של שד' רוטשילד. הקמתו של האהל לוותה ב'יצירת אירוע' ברשת החברתית, פייסבוק, על ידי דפני ליף. ה'אירוע' ברשת החברתית הזמין אנשים נוספים לבא ולהצטרף לרעיון אוהל המחאה ובמהרה הוקמו אוהלים נוספים עד שנוצר מאהל אשר ליווה את השדרה לאורכה והמאהל הפך למרכז מחאה פיזי ותודעתי. האוהלים אשר מילאו את השדרה פורקו לאחר ההפגנה הגדולה של הקיץ (אשר כונתה "צעדת המיליון") בתחילת ספטמבר 2011.


Location location location
מיקום המאהל בשדרה הוא מיקום בלתי צפוי, חדשני וחתרני. יושבי האוהלים לא נטו אוהליהם בכיכרות, במקומות הטריוויאליים בהם אנו מצפים למצוא מחאה. במרבית הערים בעולם, מתוכננות כיכרות עירוניות מול משרדי רשויות או מול מבנים שלטוניים באופן המאפשר "אתנחתא" ברצף העירוני. אתנחתא זו מאפשרת התאספויות של המונים.
הקמתו של המאהל לאורכו של ציר פעיל, ראשי ומרכזי בעיר, חשפה אנשים רבים אל שיח המחאה. המיקום של המאהל הוא מיקום שלא ניתן היה להתעלם ממנו. השדרה משמשת כ'צינור' מעבר מרכזי ממקום אחד למשנהו בתוככי העיר. לא ניתן ל'התחמק' מהשדרה ולפיכך לא ניתן להתחמק מהמאהל ומהנעשה בו. המחאה השתלבה באופן מרחבי במארג החיים האורבאני.


המיצג האדריכלי - עיצוב עירוני מחודש
כאמור, בחודשי המחאה נוצרה בשדרה סיטואציה אורבאנית חדשה. לשדרה הקיימת אשר משני עבריה כבישים ובתים, התווספו האוהלים. חתך הרחוב השתנה והתושבים והמבקרים הרבים חוו את המרחב אשר היה מוכר להם עד כה באופן אחר. לשדרה נוספו חזיתות פנימיות בדמות האהלים ובדמות היושבים והמבקרים בהם אשר הציעו התרחשויות ואירועים בעלי רבדים שונים. מגוון השימושים של הרחוב גדל.
המפגש בין המיצג החברתי, הויזואלי והקולי החדש עם השדרה, אשר לרוב מזוהה עם הבורגנות השבעה והנהנתנית, הוביל להשוואה מתמשכת בין האהלים והארעיות שלהם למבנים המטופחים העומדים סביב. השוואה זו היתה גורם סימבולי אשר חיזק את מעמד מרכז העצבים של המחאה. השדרה תפקדה כהטרוטופיה כאשר המאהל מתפקד כמרחב בנוי המעצב זהות ומגבש חברתית.


הפרטה של המרחב הציבורי
ישנה סמליות רבה בזהות המחאה בשד' רוטשילד עם האהלים. השדרה, כמרחב ציבורי הנועד לרווחת העוברים והשבים, עברה הפרטה. שטח השדרה המוגדר בחוק כ'שטח ציבורי פתוח' עבר לידי גורמים פרטיים כלומר, לחזקת 'שטח פרטי'. מהלך זה הוא מהלך ראדיקלי אשר היה לוקח שנים רבות לאשרו סטטוטורית (אם בכלל) במוסדות התכנון הישראלים. ניתן לקרוא מהלך זה כחצוף ופרוע. אולם, מכיוון שההפרטה לא נעשתה לטובת אוהל יחיד אלא לטובתם של אוהלים רבים מאוד המייצרים מרחב תרבותי משתף, ניתן לראות את מהלך ההפרטה כמשרת את הכלל. כלומר, ההפרטה הפכה למהלך שמטרתו השבת הבעלות הציבורית על שטח ציבורי תוך הגדרה מחודשת של אותו ציבור ושל האופן בו הוא רוצה להשתמש במשאבים הציבוריים שלו.
עצם קבלתו של המאהל (אשר היתה לעיתים לא נוחה מבחינה תבאורתית) על ידי התושבים היוותה את האישור והגיבוי הציבורי לטענות המוחים. הציבור הזדהה עם מטרות המאבק.
במחאת האהלים תפקדה השדרה בתפקיד כפול: גם כפלטפורמה ציבורית הנשלטת על ידי המוני פרטים  וגם כמקרה מבחן לאופן בו הציבור, 'העם', תובע מחדש את אשר שייך לו. הציבור הכריז על המרחב כמשאב עממי בבעלותו. אותו ציבור יחליט מה לעשות בו.



אדריכלית מיכל זילביגר
      מאמר דעה: הפרטת המרחב הציבורי - קיץ 2011