החתונה היא אירוע מכונן בחייו של אדם. במתחם האירועים "מעגלים" שוברים את התבנית המקובלת של האירוע ומרכיבים אותה מחדש לחוויה שכולה מקסם אסקפיסטי מפואר.

תיאטרון

יזם מתחם האירועים "מעגלים" שביבנה, הגה רעיון לסכמה חדשה של סיטואציה המוכרת כ- "אירוע". בדרך כלל, האורח מגיע לאירוע וכרטיס עם שמו, בכניסה, מורה לו היכן לשבת לשעות הקרובות: ישיבה פורמאלית, מקבעת וסטנדרטית. ב"מעגלים" ביקש היזם ליצור אירוע חברתי חם וחוויתי שפורמאליות ממנו והלאה.
עיצוב החלל היה הכלי המרכזי לשירות הרעיון. לצורך העניין חברו יחד שתי בעלות  מקצוע: מעצבת הפנים דליה שילוני והאמנית דפנה ערוד כדי לפצח את קוד האירוח הישראלי, המאופיין ב"סחבקיות" חסרת גינונים. הרעיון שלהן היה ליצור חלל אירוח בו פאר וחגיגיות יהוו רקע למפגשים חבריים המתרחשים,  לכאורה, בחדר המגורים בבית.
החלל כולו מעוצב כזירה המוקפת שני אגפים קשתיים. מעין תיאטרון. כל קשת בנויה משלוש טרסות, המשקיפות אל מרכז הזירה. על כל טרסה ממוקמים מספר פינות הסבה, בדומה לחדרי אירוח ביתיים שונים. אין שולחנות אוכל אלא רק שולחנות קפה קטנים. האוכל מוגש במנות קטנות לאורך כל האירוע על ידי מלצרים הסובבים בחלל: מגישים ומפנים חליפות. האורחים, מצידם, מוזמנים לקום ולהסתובב בין פינות ההסבה השונות, לפגוש אורחים נוספים ולרבוץ איתם פרק זמן נוסף. בדרך זו מושג חוסר הפורמאליות בהתנהלות הארוע והדגש ניתן למפגש החברתי.
פינות ההסבה מופנות כולן אל מרכז החלל, המשמש את טקס החופה וכרחבת ריקודים. בניגוד לחלל המרכזי הדרמטי, מבואת הכניסה מעוצבת בגווני לבן ושטופת אור. מספר אלמנטים דומיננטיים בתוכה מהווים נקודות מיקוד: גוף תאורה העשוי כחריץ בתקרה ממנו בוקע נחיל "פרפרים" וסידרת ציורים של דפנה ערוד המתארים יער פנטסטי. אותו יער חוזר על עצמו כדלת לתאי השירותים ובחדר הכלה.

דרמה ברוקית

התחושה החזקה ביותר שעולה בחלל היא זו של דרמתיות עזה, דרמתיות ברוקית. ההקצנה הזו מושגת בכמה אופנים. ראשית סכימת תיאטרון הזירה מייצרת את התשתית הבסיסית לדרמה. החוגגים משמשים כצופים אקטיביים: הן במרכז הזירה והן זה בזה.  הסיטואציה תובענית: באירוע סטנדרטי, מתחם הריקודים נפרד ממתחם האכילה וכל מתחם מתפקד בנפרד. במקרה דנן, לעומת זאת, אין יכולת לחמוק מהמציצנות: טרסה מול טרסה ואזור הסבה מול אזור הסבה: כולם רואים את כולם. 
האפקט השני היוצר את הדרמתיות מושג באמצעות הריהוט. הצבעוניות העזה מעניקה לכל אחת מפינת ההסבה צבעוניות שונה, חלקה בגוונים וחמים וחלקה בגוונים קרים. מערכת תאורה משוכללת מקצינה את הצבעוניות ומעצימה את הדרמה.
האפקט השלישי ליצירת הדרמה מושג באמצעות השימוש בדימויים. עשרה אתרים הסטורים וסגנונים מרחבי העולם היוו את ההשראה לעיצוב פינות ההסבה. בטרסות התחתונות ממוקמים זה מול זה עיצוב פנים בהשראת ארמון ורסאי ופינת אח מהולנד של המאה 18. בקומות מעליהן פינות ההסבה חווייתיות יותר: דינר אמריקאי, ספריה אנגלית לצד בית יהודי אשכנזי עתיק. מולם בית תה יפני, עיצוב בהשראת הארט-נובו וחלל מודרניסטי בהשראת ביתן ברצלונה. הקומות העליונות אקזוטיות יותר ומדמות את הודו ומרוקו. סגנון הישיבה בהן מאפשר רביצה חסרת פורמאליות לחלוטין. הבחירה בקלישאות התרבויות הללו נעשתה באופן מיקרי, כדי לתת מענה רחב ככל האפשר לאוכלוסיות שונות. בפועל, אין משמעות אמיתית להעמדת התמות התרבותיות זו לצד זו מעבר להיותן משקפות קשרת רחבה וססגונית של חוויות. הן מאוחדות באמצעות הצבתן יחדיו, על סדרה של במות בעלות מבנה גיאומטרי זהה, צופות לרצפת הזירה שצבעה טורקיז.  מבנה התיאטרון, הצבעים, התאורה והדימויים משרים מקסם אסקפיסטי, המאפשר בריחה טוטאלית.

בין לאס וגס לדיסני וורלד

הדרמה וההתנתקות מהעולם החיצוני דומה לתפיסת החלל בלאס ווגס. שם, לעיצוב מטרה אחת: להכניס את המבקר לעולם פנטסטי ובכך לבטל את הצורך לצאת ממתחם המלון. בסופו של דבר אסטרטגיה זו מתורגמת לכסף: המבקר ה"כלוא" במלון מוציא את כספו שם. בלאס-וגאס העולם האמיתי- מדבר נבאדה והעיר עצמה - חסרי משמעות. המבקר מגיע כדי לחוות את האסקפיזם. מלונות הנושא כמו "ניו-יורק-ניו-יורק" , "הונציאן", "הלוקסור" הם הסיבה להגיע אל העיר.
המבקר בלאס ווגס מודע ל"תרמית" והוא  משתף איתה פעולה ברצון. ברור לו שהוא אינו בוונציה האמיתית אלא בחיקוי תמציתי של החוויה הונציאנית, דרך אמירה קלישאתית על כל מה שהופך את וונציה ל"וונציה". התמצות משתמש באסטרטגיות של תפאורה, של שינוי קנה מידה ושל יכולת זיהוי מידית של סמלי התרבות. החוויה צפויה וסינטטית: הנהלת המלון אחראית על מיזוג האוויר, על עוצמת התאורה (שלעיתים תחליף את אור היום) ועל התנועה בחלל, שתוביל את המבקר הישר אל מכונות ההימורים. בלשון אחרת: העיצוב אינו מעתיק את וונציה האמיתית אלא מיצר חוויה ונציאנית פנטסטית.
גם במעגלים השליטה נתונה למנהלי האירוע והיא מתבצעת באותם כלים. בעזרת הכוונה מדויקת של מבט אל מרכז הזירה ולהיקפה, בעזרת תנועה רדיאלית אל תוך החלל המרכזי ובעזרת הצבע והתאורה - מנוהל אירוע, המנתק את האורחים מהעולם החיצוני. פגעי מזג האוויר והסביבה הפיסית מעבר לחלל הפנים - זניחים לחלוטין. האורחים הרי מצויים בעולם הבלתי אפשרי של "מעגלים", בו ניתן לשבת שתי דקות בפריס ומיד אחר-כך לעבור להודו. גם ביטול הישיבה הפורמאלית תומכת בביטול תחושת הזמן: לא מרגישים כמה מנות נאכלו, לא מרגישים את משך הישיבה. האורחים שותפים פעילים לאשליה. בניגוד למלונות לאס וגאס בהם לרוב ישנו נושא ברור, החלל שלפנינו מנסה להיות הכל. האקלקטיות שלו דומה במידה לא מבוטלת לאתרים דוגמת דיסני-וורלד. אתרים, בהם הרעיון הוא לבלות, ליהנות ולשכוח מהמציאות תוך כניסה למגוון עולמות באתר עצמו. ב"מעגלים" מתקיים מעין "מסע מסביב לעולם ב-80 דקות". במידה רבה המעבר מפינת הסבה אחת לרעותה דומה לזפזופ בטלוויזיה: קפיצות מהירות ושטחיות, ללא התחיבות לדיוק או להפשטה עמוקה. 

חתונה: תיאטרון של דרמה ברוקית בסגנון לאס ווגס ודיסני וורלד

שהיה ב"מעגלים" מעלה את השאלה מהיכן נובע הצורך ליצר ביטוי אחר מהסכמה המקובלת לחתונה ישראלית. בישראל של ימנו חתונה נורמטיבית מנסה להיות גדולה מהחיים. שמלות מפוארות ללילה אחד בחיים, לימוזינות ואלכוהול כיד המלך ממומנים בסכומים כספיים בלתי סבירים בעליל, המושקעים בערב אחד, בו ראוותנות האירוע מהווה אחד ממדדי השמחה. האופציה ש"מעגלים" מציבה - מעצימה את הסיטואציה. היא מאפשרת תחושה של עושר ופנטזיה, תוך גיחה למקומות מרוחקים שנות אור מישראל הן גיאוגרפית והן בזמן. אולם בה בעת, היא מאפשרת סוג של רב חברתיות, המאפיינת את ישראל כמדינה רב תרבותית.
הבורגנים מבינינו יבקרו את הקיטש ויחד עם זאת ימשכו אליו כמו פרפר אל האור. יש משהו מחמם-לב ומוכר באפשרות לבוא לאירוע המאפשר לברוח  לרגע משגרת היום ולהעמיד פנים שגם אנחנו ייחודיים ואקסקלוסיביים, ממש כמו מרי אנוטאנט המהדסת באולם המראות. יש משהו מקסים ביכולת לוותר על הפאסון המתוחכם כמה שעות ולשתף פעולה עם ההצגה משועשעת ומוקצנת של "טעם רע". ככלות הכל, חתונה במהותה אינה דורשת עומק רב מדי, אלא רק לחגוג, לרקוד ולאכול עד שהכרכרה תהפוך שוב לדלעת.

שטח: כ-2000 מ"ר.
תכנון ובניה: 2008-2009
מתכננות ומעצבות דליה שילוני ודפנה ערוד
אדריכל נוף: משה לנר
מנהל הפרויקט: עמית לובן