ההשראה לעיצוב חלל המסעדה הוא נגזרת של שם המקום: "בונסאי". בונסאי – "גננות על מגש"  הינה אומנות יפנית עתיקה בה עצים ממוזערים לגודל מגש על ידי חיתוך קפדני ומדויק של השורשים והענפים. זוהי אמנות של אסתטיקה מדויקת, היוצרת חיקוי  של הטבע על ידי ריסונו והוצאתו מסביבתו הטבעית.
העץ הננסי היווה נקודת מוצא עיצובית. בהשראתו עוצבה סכמה בסיסית. לכאורה נבנו שולחנות האכילה כמעין "מגשים", שאינם אלא משורים בגבהים שונים. כל מישור מציע רמה שונה של אינטימיות. ריצפת הבטון הירקרקה קושרת את המישורים יחד. הרצפה המאסיבית והכבדה, המייצרת עוגן איתן לשאר ההתרחשות בחלל. היא נקודת מוצא מובהקת ובהחלט ניתן ליצר אנלוגיה בינה ובין מגש הבונסאי. אלמנטים של תאורה ומיזוג תלויים מהתקרה באמצעות כבלים בחלוקות א-סימטריות ומאזנים את כבדות הרצפה כעלוות עץ.
האלמנט הדומיננטי ביותר בחלל הוא הדלפק המרכזי: יחידת נגרות גבוהה מחופה באבן אוניקס ירוקה, המוארת מלמטה. בשעות הערב ההארה התחתונה דומיננטית במיוחד. הדלפק מיצר תחושת צמיחה כלפי מעלה ומחזק את המבט הורטיקאלי. במישור נמוך יותר רצף שולחנות משני עברי הדלפק. מצדו האחד שולחנות המיועדים לישיבה של 4 סועדים ומצדו השני שני שולחנות זוגיים – אינטימיים יותר.
אלמנט מרכזי נוסף הוא קיר ארוך, שמתחיל מחזית המסעדה ועד הכניסה למטבח - הקיר היחיד בחלל. קיר זה מחופה קולאז גרפי אקלקטי, המשלב דימויים יפנים מסורתיים, ביניהם טקסטים, דגים, מבנים, והדפסים בעלי שפה טקסטילית ומחבר אותם יחד עם דימויים מודרניים מעולם המאנגה היפני.
החיבור בין הדימויים אינו אורגני: יש אבחנה בין הדימויים בצבע, בגודל ובמיקום. מלאכת הטלאים יוצרת מעין תלת מימד שטוח על הקיר. חלק מהאלמנטים נעים לצדדים, חלקם מעלה ומטה - והעין איתם.חלק מהדימויים כהים ומיצרים אשליית עומק וחלקם בהירים ושטוחים.
מסכי המחשב השתולים בקיר מעניקים מימד נוסף: המטרה הרשמית בשלה הוצבו הינה לשמש כתפריט אינטראקטיבי, בעזרתו בוחרים את המנה הנחשקת, מזמינים מלצר ומנעימים את זמן ההמתנה בכניסה לאתרים שונים.  ניתן גם לצפות דרך מסכי המחשב בעמדת הסושי, בה מותקנת המנה – חוויה שונה ומשעשעת המאפשרת יצירת חלל "וירטואלי", לחלל שבפועל נמצא בסמוך, אך הגישה אליו נעשית במדיום דיגיטלי בלבד.המסכים הינם נדבך נוסף לקולאז הקיר הגדול. למעשה נדבך המרחיב את החוויה התלת מימדית של הקיר השטוח, שכן הדימויים המוקרנים עליו מעניקים עומק חללי: דרכם מציצים למטבח שנמצא בקצה המסדרון.
הצבעוניות בחלל מושפעת מתבלינים אסיאתים. מדובר בפאלטת צבעים של גווניי חום – אדום, המנטרלים במידה זו או אחרת את העזות הצבעונית היפניות ומושכים מעט יותר לכיוון דהוי יותר. גווני חום-אדום מאוזנים בנגיעות של ירוק כצבע משלים. הפלטה המאוזנת  הופכת את הפרגמנטציה של החלל לרגוע יותר, מזמינה וידידותית לסביבה הזרה בה היא נטועה. יש בכך הגיון מעניין -  בעוד שהעיצוב מנסה ליצר חוויה חדשה עבור האוכלוסייה - מיתון הצבעוניות מעניק מימד שאינו מאיים בזרותו ובחדשנותו.
גישת העיצוב הדו מימדית ניכרת בקיר האחורי של המסעדה. כאשר הקיר  מפורק לטלאים השונים בתוכן, בגודל, בצבע, בקנה המידה ובטכנולוגיה – הוא מאזכר דימויים למרחבי מחיה אותם למדנו לזהות בספרות המנגה ,בסרטי מדע בדיוני או אפילו בפרספקטיבות הקונספט הדה-קונסטרוקטיביסטים של זאהה חדיד. אלו דימויים של מרחבים  קשים לקריאה ולהתמצאות, אך מספקים חוויה מידית של תנועה, דינמיות ועומק בכלים דו מימדים. בצורה דומה אנחנו חווים  את המבט על אותו מערך גרפי על הקיר האחורי. הוא חסר מיקוד ומניע אותנו מ"קלוז אפ"  ל"זום-אאוט" מבלי לשנות בפועל את עומקו.בלשון אחרת, הדימוי גרפי הפרוש על פני קיר מהווה אמצעי ליצירת אשליה תלת ממדית.
הצבת הקיר האחורי כרקע לבמות האופקיות - ל"מגשים" - גופים תלת מימדים בפועל,  מייצרת אשלייה, שבה האבחנה בין עומק אמיתי ועומק פיקטיבי אינו ברור. הקומפוזיציה המשלבת בין תלת לדו מימד מהתלת ומשלה. יתרה מכך, היא מייצרת תנועה ומתח בין המבטים. חוסר הבהירות הינה חלק מהאסטרטגיה ליצירת תחושה שהחלל עמוק יותר ממה שהוא באמת.
נידמה כי חלל המסעדה מפרש את המושג "עיצוב וירטואלי". הוא עושה זאת במגוון אופנים. האחת – כפשוטו: באמצעות שימוש במסכי מחשב. שאר הדרכים מתוחכמות יותר: העיצוב יוצר דיאלוג בין הגרפיקה השטוחה לבין מישורי ה"מגשים" האופקיים, וכך מאפשר מורכבות ויזואלית המנתבת את העין לעומק וגובה ללא הפסק. גם הביטול של הגדרת נקודת מיקוד אחת מוחלטת מאששת את תפיסת החלל האחרת. הדימויים הרחוקים, שהגיעו עד לקניון בכרמיאל – משלימים את העבודה.