CUT OUT WINDOWS AND DOORS
IN THE HOUSE AS YOU BUILD
BUT THE USE OF THE HOUSE
WILL DEPEND ON THE SPACE
IN THE WALLS THAT IS VOID
לאו טצה "דאו דה צ'ינג פסקה 11 (תרגום Blakney):

בחוגים אקדמיים רבים לחינוך ולימוד מקצוע האדריכלות בארץ, קיים קיבעון טוטלי – שכנוע עמוק ונוח שארכיטקטורה משמעותה היא לתכנן בניינים לביצוע. תפיסה זו דומה לחשיבה על ציור באמצע המאה הקודמת, כאילו ציור, כל כולו הוא הנצחה של רגע במציאות, ולכן כאשר הופיע הציור האבסטרקטי, נוצרה דחייה רחבה כנגדו, כיון שהוא "מעוות את המציאות", ולפיכך לא קשור אליה ולכן איננו אמנות.
אני טוען שתכנון בנינים הינו רק חלק קטן מהמרחב של המקצוע, שעניינו הוא עיצוב החלל, הריק, האיננו, האוויר, הכלום הזה שבתוכו אנו חיים ומתפקדים. החלל כחומר איננו ניתן לטיפול כשלעצמו, ולא התפתחו כלים במוסדות בארץ לטיפול בו ככזה.
כפועל יוצא מכך, הרי הכלים שבעזרתם מציגים ארכיטקטורה בבתי הספר, אינם אלא מלים בתוך שפה  פשטנית ככל הניתן, שנוצרה על מנת ללמד פועלי בנין פשוטים איך לבצע יחסים חלליים נכונים בין חלקי הבניין. מאחר והיא אובייקטיבית ושווה לכל נפש, היא נמצאת ברמה הכי נמוכה של התקשורת. במילים אחרות, האקדמיה לא ייצרה את שפת המקצוע המיוחדת לטיפול בארכיטקטורה, כפי שקורה בכל המקצועות האחרים, כמו משפטים רפואה ועוד, שפה כזו שאינך מבין אותה אלא אם כן אתה מהתחום.
לכן, הביקורת שניתנת לסטודנטים על עבודותיהם, ניתנת בשפה דומה לביקורת שנותנים יזמים, עקרות בית, ממסדים, עיתונות וביקורת של הרחוב.
הבריחה מהטיפול הקשה בחומר הווירטואלי הזה (הכלום = חלל), מובעת בין היתר על-ידי השענות על מקצועות "מוחשיים", כמו: כלכלה, חברה, קונסטרוקציה וכדומה, מקצועות שאיננו מומחים בהם ולכן השימוש בהם גורר בהכרח שטחיות ופשטנות.
יש להבין כי תכנון מבנים הוא מקרה פרטי של ארכיטקטורה, שהיא בעצם מרחב תכנון גדול מאד של חשיבה פילוסופית בשלשה ממדים. בדומה להבנה של חשיבה מתמטית, אשר רק איננה ידע לפתרון בעיות.
האקדמיה דורשת מהסטודנטים לייצר מצבים "אמיתיים" עד רמה של טיפול בחמרי גמר, אולם גם משרדים על עובדיהם אינם מסוגלים להגיע לתוצאות שכאלה במשך זמן כה קצר. כמובן שלסטודנטים אין לא את הכישורים ולא את הזמן לעשות זאת. כיון שכך, קיים סינדרום ה"זריזות למימוש", כי נדרש
של"סיומו" של פרויקט יש הופעה כאילו של תכניות הגשה, תכניות המסבירות את הקירות (הכלי) ולא את המטרה (החלל), דבר שמנטרל כל אפשרות לדו שיח על העניין עצמו והוא עיצוב החלל.
הפועל היוצא של האמור לעיל חשוף לכל עין והוא - הרחוב מוביל את האקדמיה ולא האקדמיה את הרחוב.
משמעותה של חשיבה ויזואלית היא בדיקת כל שלב במציאות הפרויקט, לא מול החשיבה המודעת שגרמה להווצרו, אלא על-ידי חיפוש האינפורמציות הנוספות שהוכנסו בתוכו אינטואיטיבית מתוך עצם עשייתו בחומר בעל תכונות משלו, ויחסיו עם תכונות חומרים האחרים. שפת המודל כשפת גוף, היא איננה מפורשת אבל מכילה באופן לא מודע כמויות של אינפורמציה יותר מדויקת שגם היא עשייה ארכיטקטונית של היוצר. או כפי שאומר הצייר אשר "האינטואיציה הינה ההיגיון של התת-מודע".
 חלק מחברי הטובים, חושבים ש:"ארכיטקטורה קונספטואלית" לא קיימת, "ארכיטקטורה אבסטרקטית" לא קיימת, "יופי" הוא מילה גסה וגם שלא ייתכן שחומר ייצג חלל. אבל כל אלה הינם חלק מכלים מוחשיים העומדים לרשות המתכנן על מנת לפתוח ולהבין את רצונותיו לדרך הטיפול ב"חלל" החמקמק.
צריך לזכור שארכיטקטורה כלולה בתחום מקצועות האמנות הקלאסיים, כיון שהתוצר שלה גם הוא “Öne of" ולכן כל מוצר ארכיטקטוני הוא מקרה פרטי ולא מטרת הלימוד. האדריכלות היא מקצוע עתידני, אפילו בנין, מרחק הזמן בין הגותו וגמר ביצועו אורך שנים רבות, לא כל שכן תכניות בנין ערים. במשך הזמן הזה חלים בהן שינויים על-ידי תכניות מקומיות, תקנות בנייה חדשות וכדומה, שבמילא לא משאירים את המצב האורבאני כפי שנראה מראש, ולכן פנייה של סטודנט לתב"עות קיימות היא מיותרת ומסרסת.
"שכרון המשרדים" הוא הדבר הפנטסטי שקורה לאדריכלים צעירים ולא צעירים, העובדה שאתה מצייר דברים על הנייר והם מתממשים במציאות ובתלת מימד ברחוב ובקנה מידה שפסלים גדולים היו גאים בו, זוהי חוויה משכרת. שכרון זה מכוון את המורים לנסות להדביק בו את הסטודנט וגם כאן ניווכח ב"סינדרום המימוש", רצון המורים לדחוף למהר ולהגיע ל"כאילו" תכניות "אמיתיות". התוצאה היא ייצוג פרימיטיבי של "בנין עתידי" שאינו ידוע כמובן עדיין, בצורה האומרת בגמגום כאילו הוא שם.
האקדמיה נכשלה גם בזאת שהיא לא צפתה את מגיפת רבי הקומות, לא הציעה מגוון תשובות לכל הפרובלמאטיקה שהם מייצרים במרחב האורבאני.
היא לא פיתחה מסלול לארכיטקטורה אדמיניסטרטיבית, להכשיר מהנדסי ערים, מנהלי משרדים, ארכיטקטים בחברות גדולות וכדומה, תפקידים שרבים מחברינו משרתים בהם בתפקוד שונה מזה שלמדו בבית הספר. האקדמיה לא יודעת להתייחס לחוקי בנייה כמכשיר תכנוני. עוד לא קרה שסטודנט יגיש פרויקט גמר כמערכת חוקי בנייה בלבד.
אנחנו וחברינו שיוצאים לחו"ל ומתענגים ממצבי ה"אי תכנון", חוזרים ומחפשים "תכנון", שמשמעותו המציאותית הינה סדר פשטני ומונוטוני. כתוצאה משנויים תרבותיים וכלכליים, אנחנו רואים כיצד התוצרים האדריכליים הממסגרים את החלל האורבאני הפתוח, מאבדים את מצבם ההיסטורי ה"פיסולי" הסטטי. וכמו חברות אחזקה בכלכלה ומטוסים ואניות ככלי נשק, בנינים הנם "פלטפורמות" לשנויים הן פנימיים והן חיצוניים, בנינים שכנים, תוספות בנייה, פרסומות, הקרנת סרטים ושילוט (האורנמנטיקה האורבאנית העכשווית), משנים את מעמד הבניין מאובייקט עצמאי לחלק מחיפוי האינטראקטיבי ל"מרחב הציבורי".
..........................................................................................................................................
דני שוורץ הוא אדריכל, ואמן רב תחומי, בוגר הטכניון בחיפה. מלמד ארכיטקטורה מאז שנת 1973 – בעבר בטכניון ובבצלאל, וכיום בויצ"ו חיפה. היה חבר בקבוצת האמנים 10+. יצרן ומשווק של פסלי יודאיקה. חי ויוצר בתל אביב.