סיומה של שעת האוצר: הגלריסטים החדשים הם האמנים עצמם
| המשבר הכלכלי משנה את חוקי המשחק בשוק האמנות: לא עוד גלריות יוקרתיות ונחשבות – התופעה החדשה היא אמנים עצמאים המתאגדים, שוכרים יחדיו חלל תצוגה - ומתפעלים אותו באופן עצמאי. |
יעל רייף
"הבית האדום", "שער הזהב", "חנינא" ו" apart.art", הם נושאי הדגל של הטרנד החדש.
דמיאן הירסט, אמן אנגלי הרוחש חיבה מיוחדת לשימור חיות בפורמלין, היה ללא ספק הכוכב הבלתי מעורער של תסריטי האימה בקטגוריה "שוק האמנות בצל המיתון". בדיוק ביום בו הודיעו הליהמן ברדרס על פשיטת רגל, מכר הירסט בבית המכירות הפומביות סותב'יס בלונדון 223 מיצירותיו, תמורת סכום נאה של 110 מיליון ליש"ט. לא מעט עיניים אופטימיות נפקחו לאחר אותה מכירה מוצלחת בשוק האמנות, אך הביטחון הרגעי מיהר להתפוגג, כשהתברר היקף המשבר שהביא במהלכו לירידה של קרוב ל- 30% ברכישות שהתבצעו בבתי המכירות הפומביות הגדולים בעולם.
בזירת האמנות הישראלית הדעות היו חלקות בנוגע לגזירות שיביא עימו המשבר. היו שהשוו את שוק האמנות לכל שוק אחר, המתנהל בהתאם לחוקי היצע וביקוש וניבאו שככל שוק שמתקיים בצילו של המשבר, גם בשוק האמנות הנתפסת כמותרות, נראה האטה, ירידה במכירות וצמצמום בהוצאות. אספנים וקנייני אמנות יהיו סלקטיביים בבחירותיהם ויראו באמנות רק אפיק נוסף להשקעה, ועל כן יתמקדו בעבודות בעלות ערך וודאי, תוך מחשבה על הטווח הארוך. במצב שכזה, בו ההיצע יגדל והביקוש יקטן, תתכן ירידה במחיר ובכמות העבודות הנמכרת ושוק האמנות יחווה פגיעה קשה.
לעומתם, ובניגוד לתחזיות השחורות של תחילת המשבר, היו שהפרידו את שוק האמנות העולמי משוק האמנות בישראל ודיברו על שוק יציב, קטן ובלתי תלוי, כזה שהמחירים בו מעולם לא הגיעו למימדי השוק העולמי, כך שהשפעת הסחרור העולמי כמעט ולא תורגש.
לצד התחזיות הפסימיות והפסימיות פחות, דווקא בעיצומו של המשבר נראה היה ששוק האמנות הישראלית העכשווית החל בתהליך הבראה מואץ, שהביא לשינוי חוקי המשחק. גל של גלריות חדשות או מתחדשות נפתחו וממשיכות להיפתח בזו אחר זו, דווקא במקום הכי פחות צפוי בתל אביב: דרום העיר בואכה יפו, וכללי המסחר בשוק האמנות - שהושתת עד כה על יחסי אמן- אוצר- גלריה- רוכש, עוברים רה-ארגון.
אחד מחלוצי התהליך הוא קסטיאל, בית עסק שכולו יוקרה אליטיסטית וסטייל, שהעביר את פועלו לאזור תעשייה מוזנח ונטול חן בדרום תל אביב, סמוך לבתי מלאכה פעילים. מהלך זה הרים לא מעט גבות, אך מהר מאוד התברר כי מדובר בטרנד. אחרי קסטיאל מיהרו להגיע גם מעצבים, יוצרים ואמנים, וכיום האזור שנחשב עד כה לאח הלא יוצלח, אומץ בחום על-ידי אנשי התרבות והאמנות ונתפס כאזור טרנדי המאפשר לקיים מודל חלופי לתרבות מרכזי הקניות. מבחינה נדל"נית, השינוי בהחלט משתלם. מחירי השכירות עדיין סבירים למדי. מצוקת חניה כמעט ואין, והחללים ששיכנו בעבר בתי מלאכה, גדולים ומרווחים.
הבשורה שנשאו הגלריות החדשות הללו היא לא רק גיאוגרפית. מדובר בשינוי אידיאולוגי וכלכלי. אם עד כה רכישת דברי אמנות נעשתה לרוב דרך הצינורות המקובלים בענף: במכירות פומביות, בגלריות יוקרתיות או ישירות בסטודיו הפרטי של האמן, התופעה הטרייה בענף האמנות, הינה חללי תצוגה קואופרטיבים המתופעלים באופן עצמאי - החל מתחזוקת המקום וכלה באוצרות, על-ידי האמנים עצמם. חללי תצוגה אלו פועלים אמנם ללא מטרות רווח, אולם, גם אם לא מתבצעות בהם עסקאות מכירה, המקום עצמו משמש חלון ראווה גדול עבור האמן ושלל העבודות, כך שעסקת המכירה עצמה, בעת הצורך, תתבצע באופן פרטי על-ידי האמן. עסקה שכזו תעשה נחת לשני הצדדים, כי בעוד שהאמן ייהנה ממכירה ללא פערי תמחור דרקוניים המאפיינים את הגלריות הרגילות, הרוכש עצמו ייהנה ממחיר ידידותי יותר, שלא מגלם בתוכו עמלות אלה. מודל זה זו משנה את מאזן הכוחות, ממקם במרכז העשייה את האמן עצמו ומאפשר לו ליהנות מעצמאות מוחלטת באשר לגורלן האידיאולוגי והפיננסי של יצירותיו.
נוכחות והכרה לצד שליחות חברתית סוציאליסטית
מודלים קואופרטיבים אלו הביאו לצמיחה של חללי תצוגה אלטרנטיביים ומרתקים. דוגמה למודל כזה, אשר נפתח בתחילת החודש ביפו, בתוך בניין תעשייתי גדול ובו בתי מלאכה, הוא "הבית האדום" - גלריה קואופרטיבית בה חברים כעשרים וארבעה אמנים מתחומים שונים. מדובר בקבוצה הטרוגנית של אמנים וותיקים, רובם מאזור ירושלים, חלקם מכירים עוד מימי בצלאל, שונים מאוד זה מזה בסגנון, ברעיונות ובתוכן. הצעיר ביותר בחבורה הוא בן 30 וותיקת החברים - שלומית הבר-שיים, היא פלמ"חניקית בעברה, בת 83.
עבור חברי הקבוצה מדובר בראש ובראשונה בצורך לתת ליצירותיהם נוכחות ציבורית, במקום שיציג את עבודותיהם בצורה מסודרת ועקבית. חלק מחברי הקבוצה הם אמנים מוכרים, חלקם פחות וחלקם כאלו שמטעמים שונים לא התחברו לגלריות מסחריות ולמערכות מוסדיות, ולכן לא קיבלו עד כה הזדמנות נאותה להציג את עבודותיהם. כך שלצד הרצון להיות נוכחים על מפת האמנות העכשווית, מדובר גם בשליחות חברתית סוציאליסטית – מתן אפשרות שוויונית לאמנים להציג את פרי עבודתם, ללא תלות בשיקוליהם המסחריים של בעלי גלריות.
לדברי יובל פלד, צייר ופסל יוצא בצלאל, אחד מיזמי ומקימי "הבית האדום" ואמן מוערך בפני עצמו "אחד השיקולים להציג בתל אביב, עבור הקבוצה שרוב חבריה ירושלמים, נבע מהעובדה כי כאן נמצא שוק האמנות העיקרי וכאן החשיפה לעבודותינו תהיה מקסימאלית. יש אמנם גלריות רבות ומקומות תצוגה מסחריים, אך אלו לא תמיד זמינים עבור האמנים, אם בשל עמלות דרקוניות על כל מכירה ואם בשל עלויות תצוגה גבוהות, ולכן דווקא בתקופת המיתון נוצר הדחף להתארגנויות קואופרטיביות. צורת קיום שכזו היא אולי הנגזרת הברורה ביותר של המיתון והמהפכים הפיננסיים שחווה העולם", אומר פלד.
"השחקן החדש" על מפת האומנות, בדמותן של הגלריות המוחזקות ומנוהלות על-ידי האמנים עצמם, עונה על צורכי המציאות הכלכלית החדשה ונותן מענה הולם לשינויי השוק, ובצד אלה אף מביא עימו חסכון רב – הן לאמנים והן לרוכשי יצירותיהם.
אותה דיירת בשינוי אדרת
רותם ריטוב מקיימת מודל שונה של חלל תצוגה. apart.art היא גלריה בבעלותה, המציגה אמנות עכשווית במדיה שונים, בתוך סלון ביתה הפרטי. "כארכיטקטית אני בוחנת סיטואציה של מחיה בחלל סמי- פרטי. המעבר בין פרטי וציבורי מרתק. ביתי אינו מעוז הפרטיות. אורחי אינם מכרים אינטימיים. המקום יוצר מפגשים בלתי צפויים בין אמן - אוצר לאמנים אחרים, שכנים, מכרים, שוחרי אמנות, אספנים והאורחים של האמנים המציגים". דווקא תקופת המיתון הייתה עבור ריטוב ההזדמנות, לאחד בין שלל העשיות שלה ולמקם אותן תחת קורת גג אחת: מגורים + גלריה + סטודיו וכך גם נוצר השם Apart.Art, הנגזר מהמילה apartment. ריטוב היא האוצרת של התערוכות המוצגות בגלריה, ובשל מחסור במימון, היא אף אחראית על כל מלאכת התחזוקה: בונה רהיטים, משפצת, מרחיבה חללים בבית ו"משמישה" אותם כחללי תצוגה, ובנוסף מתפקדת על תקן המנהלת, אשת יחסי הציבור והגרפיקאית - ומכאן גם עצמאותה. "מכיוון שאינני מחויבת לממסד, אני חופשייה להציג עבודות כראות עיני ולתת לתערוכות שמות 'פרובוקטיביים'. בחלל כמו שלי אני יכולה להציג אותן בלי להתחשב בטעם של הממסד ובדעות המקובלות, ובכך גם לאפשר לאמנים מצוינים שלא מצאו את מקומם בעולם הגלריות, להיחשף ולהיכנס לתודעה התרבותית והאמנותית".
סבתא יוכבד מורדת
טענות רבות מופנות תכופות כלפי מוזיאונים וגלריות גדולות, לגבי טוהר השיקולים בבחירת אוספי האמנות שיוצגו על קירותיהם. מדובר על מחזור אוספים, על אמנים שמשרתים אינטרס של אוצרים, על חוסר עצמאות ותלות בגורמים כלכליים המביאים לאיבוד כוחם של המוזיאונים בקביעת התכנים המוצגים בהם (ע"ע "שיטת השקשוקה" – סרטו של מיקי רוזנטל).
דב הראל, מחברי "הבית האדום", הוא אמן שעבורו האמנות היא קריירה שנייה. הוא מצייר כעשור ולפני כן עסק שנים רבות בתחום מדעי המחשב ומתמטיקה. הראל, שמאס בעריצות בעלי הגלריות, "אשר להם הכוח להחליט מהי אמנות", בחר לנתק עצמו מהקליקה הסגורה של האמנות, אותה הוא מכנה "התאגדות למטרת ביזנס", ולהמיר אותה בהתאגדות השיתופית של חברי הקבוצה, בה גם האוצרים הם חלק מחברי הקבוצה. "המטרה של רבים מבעלי הגלריות היא למכור. המטרה שלנו היא לאו דווקא למכור אלא להציג. והחשיפה היא הדבר החשוב. אינני מגיע מרקע ממסדי ובהתאם לכך ההתייחסות של בעלי גלריות לאנשים כמוני היא כאל 'סבתא יוכבד'. המצב בו לבעלי הגלריות הכוח, נמשך כבר שנים וזוהי עריצות לשמה. פתיחת 'הבית האדום' היא תגובה לשוק החיצוני והייתה יכולה לקרות בכל נקודת זמן. עם מיתון או בלעדיו".
המוזיאון והגלריה כחנות מכולת
גלריית חנינא, המשתייכת לדור הצעיר יותר של האמנות הישראלית העכשווית, היא אלטרנטיבה המהווה ניגוד מוחלט לשילוש הקדוש של גלריסטים-מוזיאונים-אספנים. היא נפתחה ממש לאחרונה בדרום תל אביב כגלגולה החדש של הגלריה הקודמת ברחוב רבי חנינא 25, ופועלת בגלגולה הנוכחי במתכונת שיתופית. חברים בה ארבעה עשר אמנים מתחומים שונים, וכל אחד מהם מביא למקום אורגניזם חי משל עצמו, כך שהקשר בין העבודות המוצגות, הוא מקרי בהחלט. יונתן הירשפלד, האיש מאחורי הרעיון, מספר כי גלריית חנינא הישנה פעלה אך ורק כשלוחה של הסטודיו הפרטי שלו ועסקה בבעיות שהטרידו אותו בחיי היומיום. "חנינא החדשה היא סיפור אחר לגמרי. אספתי ארבעה עשר אמנים צעירים ומצוינים כשאמת המידה היחידה שלי הייתה, שחברי הגלריה יהיו אנשים שנעים לעבוד לצידם, כאלו שכבר הציגו בעבר ואינם צריכים את 'חנינא' כפלטפורמה פרסומית. הכוונה היא ליצור חלל 'מברר עניינים' - כזה שמעלה על שולחן הניתוחים של עולם האמנות את בעיות היומיום, ולא חלל שמציג את אומניו לפי תור".
אוצר הגלריה הוא הצלם מיכאל יגודין, ובקרב המציגים בה אין זרם אחד מאפיין. הירשפלד טוען כי באמנות העכשווית אין עוד טעם לדבר על זרמים שונים, ומתכנן להוציא את הגלריה מהקשרה המסורתי ולקיים חלל שייתן במה לאנשים לקיים דיונים מרתקים בערבי הקראה וניתוח טקסטים, ערבי שירה, הקרנת קטעי וידיאו והופעות אמנים.
העבודות המוצגות בחנינא, מספר הירשפלד, הן לא עבודות חתרניות או כאלו שלא היו מוצגות בגלריות "מן המניין", אותן הוא מכנה "מכולת". "רובנו הצגנו את 'מרכולתנו' בגלריות כאלו כל הזמן. אך הגלריה עצמה היא - היא התוכן הרדיקלי. בעוד הגלריות הגדולות שומרות על מעמדן הכלכלי-אספני-מוזיאלי, הן מתנתקות ממחזור הדם של האמנות ונעשות מכשיר לקבוע מה כבר עבר קנוניזציה ועל כן איננו מעניין".
גלריית "שער הזהב" נפתחה ממש לאחרונה בדרום תל אביב, וגם היא, כאחיותיה הקואופרטיביות, פועלת ללא מטרות רווח ומנוהלת על-ידי אנדרי לב, מקס לומברג, אנה לוקשבסקי וזויה צ'רקסקי - קבוצת אמנים המכנים עצמם "האחרים". הרעיון העומד מאחורי המקום, הוא הצגת פרויקטים אוצרותיים ניסיוניים העוסקים במציאות הישראלית ובסצנת האמנות המקומית. אנה לוקשבסקי, ממקימות הגלריה המשתייכת לקבוצת "האחרים", מתייחסת לקשר בין אמנות וכסף. "המיתון לא משפיע עלינו משום שאיננו מתעסקים במכירות ולא תלויים בהן. הקמנו את המקום מתוך רצון לנסות מהלכים אוצרותיים, כאלו שאוצרים מן המניין לא יכולים להרשות לעצמם לקיים, גם בנוגע לבחירת האמנים וגם בדרך בה סידרנו את העבודות בחלל. ככל שהתקדם תהליך הקמת הגלריה, ודווקא בצל המיתון, גילינו שאפשר לייצר אמנות ולהקים תערוכות גם בתקציבים מינימאליים, כך שהקשר בין האמנות והכסף, במקרה שלנו, ובניגוד למה שנהוג לחשוב בתקופה האחרונה, אינו ישיר".
מעבר לעניין הכלכלי הבלתי מבוטל, הטרנד החדש מאפשר לאמנים להשתחרר מתלות ממסדית-פטרונית וחורט על דגלו אמירה חשובה המתריסה כנגד עריצות הגלריסטים. לצד אלו, השינוי המשמעותי ביותר שהביאו איתן הגלריות הדרום תל אביביות, ממקם את האמן עצמו במרכז הבמה ומעניק לו עצמאות ואחריות על גורלו הפיננסי, בעוד שהקונה נהנה ממחירים שפויים יותר. מודל המהווה אלטרנטיבה מרעננת גם ליוצרים עצמם, וגם לאוהבי האמנות.
|
