החודש מימש את חלומו יזם האינטרנט, המוסיקאי ואספן האמנות מולי ליטבק, ופתח את הגלריה שלו "גלריה ליטבק" במגדל המוזיאון בתל-אביב, לצד מוזיאון תל אביב - גלריה שהיא בעצמה סוג של חלום: חלל ענק מעוצב עד הפרט האחרון ומושקע עד מעבר לאוזניו, במיטב חידושי הטכנולוגיה, כמו מערכת בקרה השולטת על הופעתם של מאות אלפי צבעים, תוך תאום בין מוזיקה לגווניי תאורה. ב-350 מ"ר נוספים בקומה ה-18 של מגדל המוזיאון, הוא מיקם את ה-Private Viewing לאספנים. תערוכתה הראשונה של הגלריה, מציגה את האמנות החביבה על היזם במיוחד - אמנות הזכוכית, עם 23 אמני זכוכית מובילים בעולם, ביניהם: Dale Chihuly, Lucio Bubacco, Lino Tagliapietra, Bertil Vallien, Howard Ben Tre. ביקשנו ממתכנן הגלריה להציג את יצירתו:

זיקה מסוימת בין אלכימיה ומיומנויות נרכשות, משותפת לאדריכלות ולאמנות הזכוכית. אדריכלות ואמנות הזכוכית, הנוצרות מהתרכובות ומהמינרלים הבסיסיים ביותר, הן השלכות של הדמיון האנושי ושל רצף ביטוייו בתרבויות האדם לאורך הדורות. שתי האומנויות  מרחיבות את קווי התיחום בין אור וצל, השתקפויות ושבירת קרני אור, שקיפות ואטימות, צבעים ומרקמים, חומר וצורה. עם זאת, בעוד הזכוכית משקפת את החלל הסובב אותה ומשברת אור וצבע, האדריכלות מגדירה חלל, מטילה צללים ומעמידה גבולות. יחסי הגומלין בין קנה המידה והמאסה של האדריכלות לבין השבריריות החמקמקה של הזכוכית הם אפוא מורכבים במיוחד.
יצירת סביבה להצגת אמנות היא תמיד אתגר, והאתגר רק מתעצם כשמדובר בתצוגה של זכוכית, שחמקמקותה נוגעת לא רק בחזון האמנותי הגלום בה אלא גם בעצם טבעה וחומריותה. מעבר למשחק ההשתקפויות המלווה כל תצוגה של זכוכית - האור הוא תנאי הכרחי ללכידת הדימוי, להבהרת הצורה ולגילוי שקיפותה של המאסה.
נהוג להציג עבודות זכוכית, כדרך המסורת, בתיבות תצוגה, בחללים ביתיים ואינטימיים מוגדרים בבירור. הנטייה היא לעטוף אותן, לגונן עליהן, להציבן על מדפים ושולחנות צד, לפעמים לבדן אבל בדרך כלל בקבוצות. עם זאת, עבודות זכוכית מסוימות כמו תובעות לעצמן חלל ייחודי, שיאפשר להקדיש להן מידה שונה של מיקוד והרהור. חללי תצוגה של אמנות זכוכית נדרשים אפוא לנפח מוגדר שייטיב להכיל את המוצגים, אך גם בטווח רחב של אור וצל, לצבעוניות מבוקרת ולפרספקטיבה שתאפשר דרגות משתנות של דיסוננס והרמוניה.
זכוכית רגישה במיוחד לאופן הצגתה, מאחר שהיא מאמצת לעצמה מתכונותיו של החלל הסובב אותה. האמן עצמו עשוי אמנם לדמות לעבודתו סביבה אחת נתונה, אך על פי רוב דווקא הדיאלוג בין עבודת הזכוכית לבין מקומות הצבתה השונים חיוני למסירת כוחה ודקויותיה.
הכפילות הטבועה בזכוכית - דרכה לשמור בקנאות על טבעה ובה בעת לתקשר בפתיחות עם סביבתה - הופכת את משימת התצוגה למורכבת ביותר. להעמדת הסביבה הנחוצה, אין די בהסתמכות על פתרונות מוכרים כמו חלל "ניטרלי" או אקספרסיביות מן-המוכן. כדי להוציא לאור את האיכויות החבויות בעבודת הזכוכית, עלינו לשלוט באמצעי התאורה ובה-בעת ליצור סביבה שמכלול היבטיה - הפרופורציות שלה ופרטיה - יספק את הדיוק ואת המתח החללי הנחוצים.
תכנון החלל של גלריה ליטבק היה כרוך במהלך עמוק וממצה של דיון קולקטיבי ובתהליך למידה שדרש, פעם אחר פעם, בחינה מחודשת של הנחות מוקדמות בשאלות של נפח, אמצעי תאורה ושאר ההיבטים המורכבים של תצוגת זכוכית. התוצאה היא מזיגה של כוחות, היוצקת תוכן לכוונותיהם ולחזונם של הוגי הפרויקט ומתכנניו. המאפיין העיקרי של ההתנסות המיוחדת הזאת הוא אולי הסירוב להתפשר וההתעקשות על קיום דיאלוג משלים בין חלל, האור והאיכויות האינסופיות הגלומות באמנות הזכוכית. אסף גוטסמן