בניגוד למעמדו כציר תנועה מרכזי בתל-אביב, חזותו של רחוב אבן-גבירול הייתה לאורך השנים מוזנחת, מאובקת. זהו תמיד רחוב המשמש כציר שרק עוברים בו בדרך למקום אחר. הוא מתנהל בשגרת יום עמלנית, של אלה שרוצים לחטוף משהו בפיתה או לשכפל מפתחות.

רחוב אפרפר של בתי עסק קטנים: סנדלרים, מעדניות עממיות, חנויות צילום ופיתוח תמונות ומסעדות של ארוחות עסקיות לצהריים – מעוף בגריל ועד לכל המצאה קולינארית בז'אנר האוכל המהיר. כל זה מתרכז ברחוב במקטעים: בצהריים הומה המקטע הדרומי של הרחוב, בלונדון מיניסטור ובית ציוני אמריקה, מאכיל חיילים מהקריה ועורכי-דין מעומלני צווארון וכולם לועסים תוך כדי דיבור בסלולארי. לעת ערב מתגודדים מבלים במרכז הרחוב, במסעדות היותר מעודכנות סביב מסעדת הבראסרי, סמל המעודכנות התל-אביבית. זהו מתחם הבילוי הלילי הפעיל היחיד ברחוב הענק הזה כולו, בעיר "ללא הפסקה", שכל מטר בה רווי בבית קפה, מסעדה, פאב או מוסד נהנתני אחר. עבור כל תל-אביבי מעודכן, למשל, הרחוב מסתיים בצומת ארלוזרוב וממנו צפונה אין לו מה לחפש שם, אלא אם הוא בדרכו למתחם באזל, מרבצן של מסעדות, בתי קפה וחנויות עיצוב נחשקות, או לרחוב בתי הקפה של יהודה המכבי או בדרכו לצאת מהעיר (גם זה קורה מדי פעם לתושבי העיר, שיש בה הכל ובטווח הליכה).
שיפוץ הרחוב (מוריה סקלי אדריכלי נוף) ניער אותו וניקה את האבק מעליו. חזותו החדשה משדרת חזות מעוצבת, מסופרת קצר ומסורקת. מראה רענן ומסודר המרחיב את הלב. הנה הגיעה העת להחיות את הרחוב, לשחרר את עורקיו הסתומים ולחבר אותו ללב הפועם ללא הפסקה של העיר.
תמצית חזותו של הרחוב המשופץ מתמקדת בכביש שבו: כביש אספלט שחור, רחב כמנחת מטוסים, עם חוט שדרה של עצי דקל, ממותן יותר מערוגת הבטון הגבוהה שחצתה אותו. תמצית חזותו של רחוב דיזנגוף, לשם השוואה, מתמקדת בחנויות ובחיים השוקקים על מדרכותיה. התנועה בכביש של רחוב דיזנגוף מצייתת לקצב האיטי והנהנתני בו מתנהל הרחוב, העוברים ושבים חוצים את הכביש בנחת בין המכוניות, שנהגיהן עסוקים בסקירת היושבים בבתי הקפה והיפיפיות המטופפות על המדרכות. הפיתוי רב לעצור את הרכב ולצלול למכמניו של הרחוב הרוחש. הכביש הרחב של רחוב אבן גבירול, מאפשר יציאה מהעיר זריזה ועמוסה פחות, בה חולפים ביעף וללא שום סקרנות או פיתוי, מחיי המסחר, הבילוי והפנאי הטמונים ברחובות העיר. התחושה היא שדחקו את כל אלה הצידה, כדי לפנות מקום לכביש הרחב. גדות הרחוב, המערבית והמזרחית, נראות עתה כשני חלקי עיר שהופרדו. שני ידידים אם יצאו זה לקראת זה, האחד מצפון רחוב דיזנגוף והשני מדרומו, הסיכוי שיפגשו או לפחות יבחינו זה בזה, כמעט ודאי וזאת גם אם הם צועדים כל אחד בגדת הרחוב הנגדית לרעהו. בסיור דומה ברחוב אבן גבירול, אין שום סיכוי לאיחוד ביניהם. האפשרות לחצות בשלום את הכביש שלא במעבר חציה, זהה לסיכוי להצליח בכך בבולבארד רחב נתיבים בלוס אנג'לס. התחושה, שעירית תל-אביב סללה סוג של כביש 6 החוצה את העיר. זהו יום חג, אם כך, לתנועת הרכב שבעיר, זו שהכל בה במטווחי הליכה. גם לרוכבי האופניים, שזכו לנתיבים משלהם, לצד כביש 6 עירוני זה. הולכי הרגל זכו למדרכות משופצות ונקיות. הכלבים זכו לעצים דקי גזע, שעוד יצמחו ויגיעו למימדים של העצים העבותים והזקנים, שהיו נטועים שם בעבר וכיסו את החזיתות המשמימות של הבתים. רק ההומלסים נותרו שוב מקופחים, ואין להם ספסלים ראויים לשמש כיצוע ללינת לילה, מלבד צמדי ספסלים קטנים וצרים, הפונים זה לזה בתמיהה, כאילו שואלים: מה אנחנו בדיוק עושים כאן? מי אמור בדיוק לשבת בספסל מולי? איזה מבט מהרחוב בחרו לי מעצביו?