דרך מעבר קטן, עלום, בעל ריח שתן אופייני למרכזה של העיר, ניתן לעבור לממלכה פרטית, קטנה ורעועה, מנותקת מכל המולה. מעטים יתקלו בו ומעטים עוד יותר יעברו בו. אני חוצה את המעבר ומגיע לחצרו האחורית של בנין החנויות הארוך המשתרע לאורכו של רחוב יפו. חזיתו האחורית  של הבניין מורכבת מגבב של פחונים, מכלי גז, גדרות תיל דוקרניות ופסולת בניין ותיקה. ברקע -  מתגברים קולות חציבה עקשניים, אבק  לבן, צפצופי משאיות ומערבלי בטון המשולבים בהילוך אחורי. אם נאמר, היתה יוצאת גברת אנה טיכו את שער ביתה, פוסעת במדרגות ומפלסת דרכה לכיוון רציף הכרכרות שעל דרך יפו, היתה חוצה את החצר האחורית הזו, שנים לפני ששימשה כתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר ולפני שדבק בה הכינוי "גוש חמישים", המרמז על תכונתה העיקרית – היותה גוש קרקע גדול ומוצק הממתין לייעודו – הלא הוא נשיאת מגדליה העתידיים של העיר.
בין פיגומי המבנים ההולכים וקמים ומגרשי החניה הגדולים של גוש חמישים (המתחם המצוי בין הרחובות יפו, הנביאים, שטראוס והרב קוק), ללא כל שלט , נמצאת המסגרייה של מר וייס. בתלתליו ושפמו הלבנים ובכפות ידיו הקשות והמחוספסות, עומד ומשייף מסגרת עץ שעיצב  עבור ציור או תמונה. שישים שנים, מאז שעלה מצ'כוסלובקיה כניצול שואה, נמצא דודו וייס במבנה האבן החד קומתי, בעל חלונות האשנב הקטנים,  ששימש בעבר כנפחיה לפרזול סוסים (שאולי שימשו לפרסות סוסו של הפחה, מי יידע?). בוקר בוקר, חורף וקיץ מתייצב לעבודתו.נראה כי היא שומרת עליו באותה סבלנות ומסירות אין קץ שהוא דבק בה. תוך כדי שיחה, משייף מסגרת עץ פשוטה, מעשה ידיו. בערגה נזכר וייס בימים בהם גילף ביד אומן מסגרת לציור או לגובלן: " חודש הייתי עובד עליה, הסכום שקיבלתי בעבורה היה מספיק לי  לשלושה חודשים נוספים, היום כבר לא מעריכים עבודה שכזו".
עם הזמן, החצר הריקה, הלכה ונתחמה מגרש אחר מגרש, אלו נחפרו לעומקם לבניית חניונים תת קרקעיים, עפרם פונה יחד עם זיכרונות עבר וקומותיהם הלכו וגבהו .עוד אנחנו משוחחים ומטח של חצץ נופל מאחת הקומות  הבנין הנבנה בצמוד. וייס כבר לא מתרגש, כח הכבידה ממשיך לעבוד ואינו מזייף עם הזמן. כמעשה שבשגרה, במקרה או לאו, נופלים להם מוטות ברזל, חצץ  ואבנים על גג המבנה ונחבטים בלוחות העץ העבים שהונחו על הגג הפח ועל מבואת הכניסה כדי לגונן על ראשו של וייס.
פורק מליבו, מספר ספורים, סוקר את הכוחות והפוליטיקה המקומית ונזכר בשנים תוססות במרכזה של ירושלים. מחייך במשובה ומזמין אותי להיכנס פנימה להציץ במבנה. אני מפלס דרכי במסגרייה הצפופה, שיותר מבית מלאכה משמשת כמוזיאון אישי ספונטני השוזר את סיפור חייו וסיפורה של העיר: כרטיס לבית המרחץ, גזרי עיתונים ישנים מימי הבריטים, תמונות מצהיבות ,דלת עץ מקורית של רכבת, פרסות סוסים, כלי עבודה מברזל מחושל, מזרקה קטנה מפכה מים ובובה של חלון ראווה. בין החפצים, הסבוכים אלו באלו, מצויים הכלים והחומרים בהם משתמש לעבודתו. אלו גם אלו הופכים לנדירים  יותר ויותר.
"הגדולים מקלקלים הכל" מסכם וייס את משנתו, "לולא הם היה שלום בטוח, כך גם בעיר...".  אומר בטון אחיד אך בכוונה רבה וחוזר לשייף את מסגרתו בעולמו המבודד, שכמעט עמד מלכת.  נראה לי שאת כוונתו של מר וייס ניתן לומר גם כך: שלום יבוא על העיר רק עם בוא ההבנה בחשיבותם של החלקים הקטנים: בית מלאכה זעיר, עץ עתיק בודד, מסלול הצעידה הדרוך והעיקש של אדם, סורג ברזל -  שהרי רק אז תגדל העיר השלמה על סך חלקיה.

צועד במרץ במורד רחוב הנביאים, שכיות חמדת האבן שבו עוטות מסכת שחור ופיח . לא פשוטה הצעידה ודורשת ריכוז רב ואומץ רב לא פחות, שכן רוחבן של המדרכות כרוחב אדנית של פרחים ושיירת האוטובוסים האין סופית מתחככת בכתפי, נוגעת לא נוגעת, משאירה שובל של עשן.
הנה חומת ביה"ס האנגליקני, זו של מנזר סנט ג'וזף ואלו ביצורי חומת בית תבור של קונרד שיק. אך יצאו אנשים ומוסדות מהעיר העתיקה, התנערו משנתן ומיד חזרו להתכנס בחומות אבן חדשות. ובין אלו ואלו -  חומות ארעיות יותר – לוחות הפח הגלי החובקות אתרי בניה עמוקים מהם תצוץ העיר החדשה.
הרחוב מתעקל ומתחיל לרדת בתלילות לעבר המרכז החרדי, רגע לפני  - אני נבלע בסמטה שקטה וירוקה – רחוב אדלר. לפני כמאה ועשר שנים עמד כאן מחנה האוהלים לקיסר רם המעלה וילהלם השני ולפמלייתו המשופמת ורבת הכבוד העצמי  שהטלטלה כל הדרך מאוסטריה עד ללוונט לביקור מתוקשר ורב מעללים. לאחר שעזב את העיר  ועיר האהלים יחד עימו, השאיר את הקרקע במערומיה עד שנבנו עליה בית הכמורה הגרמני ובצמוד לו בית ספר גרמני מפואר.
בשעות בין הערביים, מאחורי בית הספר הזה, בחצר ריקה המוקפת בתי אבן המיועדים לשימור, אני פוגש את יונתן, המתפרנס למחייתו מעבודת גננות שיקומית עם אוכלוסיית נוער קשה יום. על הספה המתפוררת, אל מול ארגז-שולחן מאולתר, אנחנו יושבים, מולנו תה צמחים ירוק ושקית מכולת מלאה אגוזי פקאן. אופניים נשענות על כותל הבית הקטן שבדופן החצר, קיטון  שידע את ימי זוהרו כמבנה עזר לבית המידות המצוי בחזית המגרש. בשנה האחרונה יונתן מתגורר במבנה הדל יחד עם כלבתו ושני שותפים החולקים, מעבר למגוריהם, גם את מזונם ואת זמנם הפנוי בחצר השקטה והמבודדת. חצר אחורית ,מכוסה עפר וצמחים ושביל כבוש עובר במרכזה. חמישים מטרים מפרידים בינה לבין רחוב הנביאים ההומה, אך כאן שלווה דוממת וריח עז של צמחי מעזבות. לא מכבר נמכר המגרש ותוכניות חדשות רוחשות, אך רק המחסן נשאר בידי בעלת הבית המקורית המשכירה אותו .
"איפה תהיו עוד שנה" אני שואל, יונתן המגלגל סיגריה בשלווה, לא מביט רחוק כל כך ומעלה כאפשרות דווקא את שכונת הקטמונים, בעיקר על בתי הלבנים האדומות שבהן, ה"יופי שבסתמיות" לדבריו של מי שנודע לו היום כי התקבל ללימודי האדריכלות בבצלאל. אנו ממשיכים לפטפט, הרקיע מאדים, הצללים נעלמים. יונתן מספר על הנזיר האתיופי חסר הבית שנזרק כנראה מהכנסייה הצמודה ולן באופן קבוע על מזרון פרוש שבגינתם. במהלך הבקרים צורר את חפציו לצרור ומניח אותם ליד הבית ובערבים עם שקיעת השמש והכבוד העצמי חוזר ומתקין אותם מחדש ונערך לקראת לינה. תוך כדי השיחה נקלע אברך צעיר לחצר, מחפש את דרכו ושואל אותנו, נבוך,  האם יש קיצור דרך לרחוב מאה שערים. מסתבר שרבים מגיעים לחצר הזנוחה והביתית כאחד ,מהם טועים, מהם מחפשי  פינה נסתרת.
בחשכה, אני חוזר לביתי. הנזיר האתיופי יושב בפינה נסתרת על כסא תלמידים נמוך, מניד ראשו ומחכה עד שנעזוב וניתן לו את מקומו שלו. אולי חלק מתוכניות השימור הדנות בכרכובו של זה ובמפתנו של ההוא, יידעו לשמר דווקא את ה"אין" -  את שדה הבור העשבי, המדיף ניחוחו של טיון דביק, תבשיל עדשים חם וחליטת צמחים ירוקה. השדה הלא-כלום שיודע , דווקא הוא, להכיל את השוהים בו בשלווה.