בספר ארכיטקטורה חדש, מנסה אדריכל גלעד דובשני לעמוד על מהות המקום. זאב דרוקמן, גוזר מתוך הספר תזה סמויה: לא נופים ולא תצורות ארכיטקטוניות מייצרות את המקום, אלא ההבנה כי בעשיית המקום שלנו עלינו להעניק מקום גם לאלו שיבואו אחרינו.

הוצאת ספר חדש של ארכיטקטורה ומה עוד שנכתב על-ידי ארכיטקט, זו הזדמנות מצוינת לדון בחשיבותו המשתמעת של תכנו. אין ברצוני להיכנס למבנה העריכתי שלו וגם לא לדון במעשים האדריכליים המצויים בו, זאת מפאת מגבלות עורך. אך אנסה לאומר מספר מילים על סוגיית "המקום" ו"המקומי", שדובשני רואה בהם את הבסיס לארכיטקטורה בכלל ולעבודתו בפרט. כן עלי לציין, שיש להימנע מהפיכת "המקומיות" לאיזו שהיא אילוסטרציה מותנית של בנייה ים-תיכונית: בית לבן, חלונות קטנים וחצר פנימית מקורה בסוכך גפנים. יש בכך רדוקציה לאפשרות הדיון המכליל, העיוני במהותו, של המקום והמקומי.
יש לזכור שהמושג "מקומי" קשור במשמעותו למושגים כמו "הזר", ה"אורח", המקומי המארח את הזר. הוא ממוקם במקומו והאורח, או הזר, משוטטים בין המקומיים הנסוגים מעט לאחור, מתוך בחירה, כדי לעשות מקום. האיש המקומי מוביל את אורחו שבא מן החוץ פנימה לתוך מקומו, כי הוא מכיר את כל נבכי מרחב קיומו, עד כי אפשר לאמר שהמקומי לא רק מכיל את הזר ולא רק מכיל את המקום, הוא המקום עצמו. האם ישנה ארכיטקטורה מקומית, כלומר, ארכיטקטורה המכילה את סיפור המקום באמצעות שלושת אופני הזמן, לכן יש בה מרחבים פנויים לקבלת האורח. התשובה לכך אינה מובנת מאליה, כי השיפוט, שחייב לחרוג מאיזה שהוא מופע סגנוני, אינו אסתטי חיצוני, אלא מן הראוי כי יעמיד תנאים למימושו של המושג "ארכיטקטורה מקומית". דובשני מעלה במשתמע בספרו את התזה האומרת כי ארכיטקטורה חייבת להשאיר מקום לשכבות נוספות וכי יש בה יסוד אימננטי של צבירה והצטברות. כל המושגים, כגון: פרדס, שדה, חצר, בריכת מים או סוכת שומר מקשת האבטיחים, משוקעים בתוך מקומות היום-יום שלנו, כסוג של מפתנים, חדרי אירוח המחכים לאורחים, מושאי הצבירה בבחינת סמנים לסמנים הבאים.

זהו ספר של האיש המקומי, גלעד דובשני, בן הארץ הזו הנטוע בתוך נופיה וצבעיה ומודע למושגי בסיס קיומה, רושם אותה בציורים מרהיבים ונוגע בה בצניעות ובענווה. כי האיש המקומי כפי שאמרנו, משאיר מקום לאחרים ובכך טמונה המשמעות האתית, המוסרית והתרבותית של הארכיטקטורה ובמיוחד זו השואפת לזהות עצמה כארכיטקטורה מקומית.