מסלול מכובד עשה השף הצעיר מאז התחיל לפתח סקרנות קולינארית. בין  לימודי בישול באיטליה ועבודה במסעדה בעלת 2 כוכבי מישלן, בטירה של רלה א שאטו, הספיק לעבוד גם במוסקבה, שם אימץ בחום את הבישול האסיאתי על שיטותיו השונות. לאחר תקופת התנסות קולינארית מעניינת ורבת השראה, הגיע לישראל והחליט, יחד עם השותפה מיכל אדלסבורג, להקים ביסטרו אסייאתי ולתת ביטוי להשראות האסיאתיות שספג בימי בישוליו במוסקבה. לתפריט האסיאתי שבנה הוסיף טוויסטים צבעוניים שמייחדים את המנות מ"סתם עוד נודלס שחוק" למנות מלאות עניין.

כזה הוא טרטר הטונה האדומה (42 ₪) עם אבוקדו, סויה, סלק, פלפלים קלויים, בצל ירוק ואפונת וואסבי. הטונה נעימת מרקם ומשובצת בקוביות אבוקדו וסלק מתקתק, המונחים בנעימים על שברי אטריות אורז פריכות. מצא חן בעינינו השילוב בין טעמה העדין של הטונה, מתיקות הסלט ועוקצנות הפלפל הקלוי. האבוקדו תפקד הוסיף את העידון ואפונת הוואסבי פוזרה ככתם צבע שייפה את הצלחת. אחרי הטרטר העדין הגיע זמנו של הקלמארי טוגראשי המסקרן (38 ₪), בציפוי פריך וטעים במיוחד המלווה ברוטב יוגורט צנון וואסבי קריר. טבעות הקלמארי היו רחבות ונדיבות בגודלן ובכמותן והצטיינו בטעם גרילי עז, הודות לטוגראשי - תערובת יפנית של שבעת תבלינים. שימחנו את ליבנו בבקבוק קברנה מרלו של יוגב (84 ₪ ) עמוק טעם אך מעודן ולא תוקפני. לגבי העפיצות, העגלגלות או הרמז הפירותי, אינני בטוחה, אבל אנחנו, אוהבי האלכוהול, רווינו נחת. מלצר מלא כוונות טובות, אך מבולבל ומפוזר ונראה כזקוק לתמיכה, חיבוק חם ונזיפה הגונה, המליץ בחום על מנה עיקרית של סינטה בצ'ויה (92 ₪), תבשיל בקר בקארי אדום (58 ₪) ונודלס בקר בחצילים (47 ₪). מכיוון שהתלבטות עושה לנו גריפה, הזמנו את כל השלוש. "עם קיבולת כמו שלי ובקבוק נוסף של יין, אני אעשה לך רק נחת", ניסיתי להרשים את בן זוגי לארוחה. ומקסימום נארוז את השאריות, ניסיתי להישמע ריאלית יותר. הסינטה היתה מצוינת נדמה כי נתחי הסינטה הצרובים התחזו ברכותם לפילה, ועל זה שיבחנו. הצ'ויה - אותו ליקר שזיפים מתקתק אך שיכור, קירמל את הנתחים נאמנה, ועשבי התיבול העניקו עניין. מתחת הסתתר פלפל קלוי מתקתק שספג את כל רוטבי הבשר ואת שיכר הצ'ויה, בתיבול עדין של בצל ירוק. תבשיל הבקר התברר כגולש - הגרסה האסיאתית, והצטיין בניחוחות ארומתיים של כפיר ליים, למון גראס וחלב קוקוס. רק תוספת של Charly`s home fries איכזבה  עמוקות, ריבועי תפוח אדמה פריכים אך עייפים וחסרי תיבול, שהוגשו עם רוטב יוגורט וצנון וואסאבי שעזר להם להתרומם מעט.

הוא נראה מעולף וזמם לעבור לקינוח ואילו אני הייתי במלוא כוחי. משונסת מותניים חיכיתי בציפייה  לנודלס "שלנו". אני, אוהבת חצילים שכמוני, חיכיתי שירגשו אותי, רציתי שלצד העיניים הגדולות, גם החיך יהיה מבסוט. צלחת הלומת אטריות בצבע קרמל מפתה הונחה מולי. ואני בפלאשבק לימי ילדותי, נעצתי את המזלג ולכדתי ערימת נודלס. סובבתי וסובבתי לכדי כדור מושלם, עיטרתי בחציל ודקרתי גם נתח בקר. הביס הגדול והמלכלך הזה היה שווה כל רגע. טעמים מתקתקים - חציליים - פיקנטיים הסתחררו לי בפה. שעועית ירוקה, כוסברה ומייפל צ'ילי הפכו את המנה למיוחדת כל כך ומהנה במקוריותה. מייפל הצ'ילי צבט בחריפות מעודנת. והכי מתחשב היה הבקר, ששמר על רכות אנינה למרות ההקפצה.

שבעים ומרוצים עברנו לחלק המתוק של הארוחה. ממבחר לא מאוד מגוון ולא מאוד מפתה, בחרנו באומץ רב במרק קרם פירות יער (32 ₪) שהבטיח גם גלידת וניל ופצפוצי שוקולד. המרק הגיע והתנאה בפרזנטציה מרשימה וחושנית. בליבו של הנקטר האדום - סגול הזה צף כדור בוהק של גלידה, ומסביב שחו פצפוצי שוקולד. טעמנו והיה חמוץ. ומתוק. ובעצם חמוץ מאוד, עם עקיצות של מתיקות. בעגה המשפחתית אנו מגדירים מזון כמו זה, כ"כועס". והמרק הפירותי הזה היה רושף, אבל לא רושף ברוע, כי גלידת הוניל שנמסה לתוכו באיטיות, איזנה ועידנה קצת את כעסו. למרות שהטעם ערב לחיכנו, אחרי מספר כפות חשנו מותשים מעזות הטעמים וחיפשנו עדינות נפש. קרם ברולה (34 ₪) בזיגוג סוכר, ג'ינג'ר וקוביות אננס, היה טעים מאוד וניחם ברכות.
בסופו של יום
יצאנו מרוצים וכך גם בלוטות הטעם האנינות. השירות בהחלט טעון שיפור וכך גם בקיאות המלצרים בחומר המוגש, אך סך הכל האווירה נעימה מאוד והאוכל טוב. מוזיקת הלאונג' והמקצבים הברזילאים, תפקדו היטב כמלווה לארוחה, והמחירים היו הוגנים להפליא, במיוחד בהתחשב בחומרי הגלם המשובחים והמוקפדים.
לפני מספר שנים, על המרכז המסחרי השכונתי שלי, הוקם קניון אימתני, גדוש בסניפי מזון מהיר. ורק "שיר לפיצה" השכונתית שלי, עומדת בגאון עד היום הזה סמוך לאחת מיציאות הקניון ומזכירה לי את ימי התום. יעל רייף

לבלות עם מיכאל זה עונג צרוף. הוא חבר שתמיד נעים להתרועע איתו. סחבק של כולם, תמיד בגובה העיניים ונטול מניירות של מעצב, בטח לא של מעצב בסדר גודל שלו. כשאנחנו רוטנים על המלצר המפגין חוסר מקצועיות, אזולאי רואה בו את הצד החיובי וממהר להבהיר לכולנו: "יש לו לב זהב". כנראה כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות. מיכאל רואה את הבנאדם, והאמת, מה יותר חשוב בחיים מאשר להיות בן אדם? ובברנז'ה שלנו, שהדבר היחיד ששני אדריכלים מסכימים עליו, הוא כמה השלישי גרוע - לכל אחד יש דווקא משהו טוב להגיד על אזולאי, וזו כבר תופעה יחידה במינה בכל קנה מידה ישראלי. הוא חביב, חרוץ כנמלה, גועש ביצירתיות ומוכשר כמו שד. אין לו תעודה אקדמית שחתומים עליה שלושה פרופסורים הנותנים לו הכשר לעסוק בעיצוב, אבל יש לו פורטפוליו מעורר קנאה, שחתומים עליו לקוחות מרוצים ולקוחות מעריצים: ממועדון TLV ועד האומן 17 המחודש, המסעדות אורקה, פואגו, RDB ועכשיו צ'ארלי. צ'ארלי היא סוג של מועדון קצינים קולוניאלי באסייה, אבל מושקע. יש בו תערובת מהנה של ריהוט בורגני (ספות עור כבדות, מנורות צרפתיות מסולסלות, וילונות), עם ריהוט אסייתי קליל (למשל כסאות מענפי עץ משויפים) והכל על רצפת עץ דק. התוצאה: כמו ללבוש ג'ינס וטישירט ולנסוע במרצדס. תחושה מפנקת ועשירה, אבל חופשית ולא מכופתרת. ההצלחה של עיצוב מסעדה, נמדדת בשורה התחתונה, בתחושה שהיא יוצרת בקרב המבלים וכאן העיצוב השיג את מטרתו בצורה מושלמת. לתחושה הנעימה מוסיף המרחב המרווח, ספון עץ, עם חללים שתקרתם גבוהה מאד ובאמצעות משחק עם תקרות בד בצורות שונות, המעצב תיחם פינות הסבה לכל מאוויי המבקרים: הסבה משפחתית, חברותית רבת משתתפים או אינטימית ומבודדת. גיורא אוריין