"בבית שלי", אמרה לי אישה שבונה עכשיו את ביתה באחד הפרברים, "לא התערבתי. בעלי מנהל את הכל. לי היו רק כמה דרישות, השאר – לא חשוב לי. רציתי חדר שינה גדול עם מרפסת שפונה לכרמל, כדי שאני אוכל בבוקר לשבת ולראות את הנוף. רציתי שיהיה לי מטבחון קטן בחדר השינה, מכונת קפה, מקרר עם מים קרים וגם מערכת כדי שאוכל לשמוע מוסיקה טובה. אני רוצה לשבת במרפסת עם קפה הפוך ומוסיקה, ושאף אחד לא יפריע לי".

חלום חדר השינה הגדול והמרפסת לובש ופושט צורה. זה לא חדר השינה שעומד לדיון אלא החלום. החלום שלנו על עצמנו. לפעמים, כמו כאן, אנחנו מבקשים לעצמנו שלווה, כפי שהרגשנו פעם, באיזו חופשה רחוקה בלי הילדים. "לבנות צימר", אנחנו חושבים ללא מילים, וללא מודעות. השקט הזה אל מול הנוף עם ספל קפה ביד, או עם כוס זכוכית של מים צוננים ביום קיץ – יישאר הזוי. גם המרפסת תיוותר שוממה. את הקפה היא תשתה במטבח, לא תמיד בישיבה. עומדת ליד הכיור, מדיחה שני ספלים מליל אמש, מכינה סנדוויצ'ים, מקשיבה בחצי אוזן למריבות הילדים ובחצי האוזן השנייה ליומן הבוקר של רשת ב'. צריך למהר: לרשום עוד שני מצרכים ברשימת הקניות, להסיע את הילדים לביה"ס, להגיע לעבודה.
המציאות הזו, היומיומית, שאין בה חלום, כמעט שאינה מתועדת בספרי הארכיטקטורה. החללים נקיים מאדם. החפצים – אם ישנם – נבחרים בקפידה. העיצוב "לבן", במשמעותו המטפורית (ולא רק). ללא כתמים, ללא קירות שאינם מתלכדים, ללא חיבורים מאולתרים. הספרות הארכיטקטונית מוכרת חלומות. וגם אם אין אלו חלומות עממיים על צימר, אלא חלומות הירואים על הצלחה אינטלקטואלית ופיננסית – הם עדיין חלומות. המציאות לא "תלכלך" אותם.

התעוררות

הספר "מקומי" היוצא עכשיו בהוצאת עמותת האדריכלים בעריכתה ובכתיבתה של האוצרת שלי כהן – עושה את ההיפך, במוצהר. הספר בודק את המציאות (איור 1). דרך שיטוט בעשר תערוכות שהוצגו בגלריית עמותת האדריכלים, הספר משרטט את היומיום המקומי: את הפער בין "הדירות לדוגמא" לבין משטחי הכיור והקרמיקה, לאחר שדיירים של ממש נכנסו לגור (איור 2), את ישירות גושי השיכונים המשועתקים בירושלים (איור 3), את מבנהו הנטוש של מפעל אופ-אר באופקים (איור 4).

הספר מציג בצורה ישירה את מה שאנחנו כבר לא רואים, את מה שנדמה לנו כ"שקוף", ואולי אף כלא ראוי להתייחסות. כמו מכנסיים מהוהים או נעל בית ישנה וטובה שמוצגים, פתאום, במוזיאון

הטקסטים של שלי כהן רזים וממוקדים. נוגעים ישירות במסר וחיוניים להבנה. הם אלו שמאירים את היומיום כמו גם מבארים את מהות ההצגה בגלריה. התמונות מעטות יחסית, טעימה בלבד. רזון מוזיאלי, שעומד בניגוד לשפעת הצבעים, הקולות והריחות של המציאות. גם האסתטיקה, שמבט לא מקצועי יבטל בהינף יד - מבצבצת מבעד לתמונות. אסתטיקה של קווים נקיים וחזרתיות המבטאות את הבנייה הממסדית, או של הטקסטורות הצבעוניות שנובעות ממפגש בין השכבות האופקיות של האדמה החומה, לצמחייה הירוקה, לפסי הרכבת, ולגושי הבינוי האופקי וההמשכי.
האסתטיקה, כמו גם הרזון המוזיאלי שנבטים מתוך הספר, נמוגים אל מול שלוש תערוכות שהשכילו לעשות שימוש אחר בחלל הגלריה: להתייחס אליה ישירות. כלומר: לראות בחלל הגלריה את המציאות הנוכחת, בהתאמה לתוכן התערוכות, הרואות במציאות היומיומית את מהות האמירה.
בתערוכה "בית ביפו" של סאמי בוכרי ואייל דנון הוקרנו סרטי וידאו, המתעדים חדרי בית ביפו על קירות הגלריה (הממוקמת ביפו גם היא). ההקרנה הסימולטנית של חללים ואנשים על הקירות האטומים של הגלריה מעוררת שאלות על הפער בין המציאות לבין הצגתה, על ההקשר בין יפו של החיים (הערביים, במקרה זה) לבין יפו של הדימוי והגלריה, וכן על הכח שיש למדיה להסב קיר לחלל נושם. כיוון שהתערוכה הדינאמית קופאת אל מול הפורמט של הספר – הטקסט חיוני מתמיד (איור 5).
תערוכות נוספות העושות שימוש מרגש בחלל הגלריה הן אלו של אדריכלי הנוף צופית טובי ועמי צרויה ("ו[גינה]") ושל אדריכלית הנוף נעמה מישר ("פסטורעליה"). בזו הראשונה (שנאצרה על-ידי מישר וכהן), רוצפה הגלריה בדשא טבעי ומלאכותי בצבעים אדומים וחומים (איור 6). המבקרים הוזמנו לדרוך על המשטח. גם כאן, הניגוד בין פנים הגלריה לבין משטחי הדשא – העביר את המסר. הגינה, שנתפסת כסרח עודף בינות המבנים – הפכה לפנים המבנה ובמקרה דנן – לפנים חלל התצוגה. הפרשנות בטקסט מקשרת בין תפיסת האישה כפאסיבית לתפיסת הקרקע. המבנים, מיותר לומר, מזוהים עם הזכריות, הם החודרים את הקרקע והם הבועלים אותה.
מישר, בתערוכתה "פסטורעליה", פיזרה עלי אקליפטוס על רצפת הגלריה והניחה עליהם דליים שחורים עם צפצפות. שורשי הצפצפות אחוזים היטב בדליים השחורים, נעלמים. הקווים הוורטיקליים והעדינים של ענפי הצפצפות ממלאים את החלל (איור 7 א'). התמונה פסטורלית. לכאורה. לכאורה, כיוון שהתפתלות השורשים חוזרת. אותו רחש-בחש תת קרקעי, חתרני ובלתי נשלט חוזר, לאו דווקא בשורשים, אלא בהתפתלות צינורות הטפטפות בכניסה לגלריה ובהתפתלות צמחי אוויר בבובות של חיילים, מסתבכים ומשתרגים, ומקנים לבובות מימד דמוני (איור 7 ב'). חתירת השורשים הארוזים היטב בדליים השחורים, אינה נעלמת אפוא. היא רוחשת מתחת לפני השטח, נחבאת ומשנה צורה.

חלום

החלום על הצימר, בתחילת הטקסט, הובא כניגוד למציאות, המציאות שהספר "מקומי" נפתח אליה. מציאות עשירה בארכיטקטורה ובבני אדם, שלא מוצאת מקום בין כותלי המוזיאונים ובדרך כלל גם לא בין כותלי השיח האדריכלי. אולם עצם המדיה – תערוכות בגלריה ועכשיו הספר, מעלות את המציאות לרמה אחרת, לרמת הדיון, לרמת המוצג (והמיצג) ולרמת האובייקט שמנתקת את המציאות מה"ברור מאליו" ומה"שקוף". הדיון והתצוגה מנכיחים את המציאות, מעתירים עליה משמעויות ובה בעת מגלים בה גם פנים אסתטיות. 
מעניין כי התערוכות ששילבו את מציאות הדיון במציאות החלל, קרי: בחלל הגלריה, היו אלו שעוררו ביותר את העניין ושהרעידו את הנימים. דווקא תערוכות אלו, שלא הסתפקו בתצוגה הרגילה של תמונות על הקירות הלבנים, היו אלו שחדרו למציאות הפנימית של המבקר. ומדוע? אולי בגלל שדווקא הן החזירו אותנו אל החלום: אל החלום על שורשים שיוצאים מתוך האדמה, אל החלום על כרי דשא אדומים ומהבילים ואל החלום על חללים וקולות הנפקחים מתוך חללה הסטרילי של הגלריה.
הקטלוג "מקומי, 10 תערוכות", מופץ בגלריה בבית האדריכל במשרדי עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, המגדלור 15 יפו. 03-5188234. בחנויות בתל אביב: תולעת ספרים, מרכז הבאוהאוס, גלריית זהזהזה, החנות של מוזיאון תל-אביב, רובינזון ספרים, פרובוק, יאפא. בירושלים: חנות ספרים ברחביה.