לפני מספר חודשים חזרתי משהות ארוכה בחו"ל. החו"ל שלי כלל בין השאר את יפן המדליקה. ביפן המדליקה דאגתי לאכול הכל, ובהכל אני מתכוונת ל-90 אחוזים מההיצע. ה-10 אחוזים הנותרים, או שזזו לי בצלחת וגרמו אי שקט מסוים, או שנראו לי בסכנת הכחדה, וחבל היה לי לקחת חלק באשמה.
יפן הותירה בי רושם עז: התרבות, הניקיון, האובססיביות הלא מאוד בריאה אך יעילה להפליא, הנימוס, האסתטיקה וכמובן האוכל. אי לכך ובהתאם לזאת, מתהדרת אני כיום בתואר יפנולוגית למופת המרבה לדבר בשבחי האומה הזאת ולשתות לפחות שתי כוסות תה ירוק ביום. גאה אני וגבוהת אף בכל הנוגע לסושי בארץ: כשחברותי מתעקשות להמשיך ולנסות לשכנע אותי "ללכת לפרק מגש סושי", מרימה אני את אפי השמיימה ומסננת בבוז כי "עדיף לאכול אורז עם טונה משימורים. לכו לכן, אני מפצירה, ואני אשב כאן ואסתכל על האלבומים מיפן". לא בכדי צומצם המעגל החברתי הסובב אותי. געגועי העזים לארץ השמש העולה מביאים אותי לצוד מדי פעם את הקורבן המלוכסן הראשון שנקרה בדרכי ולכפות עליו הקשבה עקבית לכל אוצר המילים שלמדתי ביפן. זה מתחיל במילות נימוס, עובר לאוכל ואז קידות. הרבה קידות. לפעמים היפני התורן קצת מובך. לפעמים מסתלק בבהלה – מסרב להתמסר לקבלת הפנים הישראלית החמה. ולפעמים מדובר בכלל בסיני.
לאחרונה קראתי בעיתון אחד, לא משנה מאיזו עדה, שסושי שף יאמה סאן הגיע לארץ ומתפעל את ליין הסושי של מסעדת רוקה. עד היום הכרתי את רוקה כמסעדה המתמחה בבישול צרפתי ופירות ים, ועכשיו גם סושי? פקפקתי. אך היות שידועה אני במרדפי אחר היפנים, החלטתי לתת צ'אנס.
רוקה, צוק בספרדית, ממוקם, כמה מפתיע, על מיני צוק בהרצליה המשקיף לים. מה שאומר שמוזיקת הרקע מורכבת מצ'יל אאוט, מוזיקת לאונג' רגועה וקצבית לפרקים, והרבה רחש גלים מהפנט ורומנטי. ואם את, הבחורה המתוחכמת, רוצה לגרום לבן הזוג להציע נישואים, הנה לך תכנית הפעולה המושלמת:
א. הזמיני לך ולפתי המאמין שולחן ברוקה, סמוך לזמן השקיעה.
ב. שבו בחוץ, בקצה הצוק, הכי קרוב לים.
ג. הזמיני יין או שמפניה צוננת.
ד.  פזרי את שערך ותני לו להתבדר ברוח. חייכי בביישנות (הוא יקנה את זה).
ה. קחי אותו והוליכי (שולל) על שביל העץ המשקיף אל הים ולחשי באוזנו: שמוווווופי...... נכון שככה תיראה החופה שלנו?
כעת כל מה שנותר לך לעשות זה להתאזר בסבלנות ולהצביע מדי פעם על זוגות מאושרים ברחוב. גם למפספסי השקיעה ולחובבי הערב מובטחת חוויה רומנטית, כי המתחם החיצוני של המסעדה, על מפלסי העץ הרחבים שבו המשקיפים על רצועת החוף, ממש צועק הווווו AMORE. בחלק הקרוב לים ישנו דשא מלאכותי המוסיף חיוניות רעננה למראה. בדק העליון נמצא גזיבו עץ מוצל בבד לבנבן המתנפנף ומתפנפן בבריזה בסטייל חופתי משהו. ספות נעימות פזורות על משטח העץ ומשלימות את אווירת הפאן, ובחלקו האחר של המפלס עומד הבר הגדול - גם הוא עשוי עץ, ומספק כוהל משובח לנהנתנים. האווירה הכללית היא חופש ונהנתנות חסרת גבולות.
על עיצוב המתחם הפנימי של המסעדה אחראי המעצב גד הלפרין והמראה משלב עץ ואבן במשחק של קור וחום; רצפת הפרקט לצד ספות העור וקיר האבנים שבתוכו מובנה קמין המופעל בחורף, משרים אווירה ביתית וחמימה, המזכירה במצב רוח המתאים בקתת סקי. על הקירות ישנם מסכי טלוויזיה דקיקים ועל כל שולחן מונחת מנורה מפוסלת המפיצה אור חמים אישי. ישנו גם בר סושי פנימי המקבל את מלוא תשומת הלב בזכות התאורה החזקה הקרירה והתקרה הגבוהה, ובזכות מגלגלי הסושי המתקינים במרץ פלאטות סושי יפיפיות וצבעוניות. אחד המגלגלים הוא הסושי שף יאמה סאן שבא לארץ הקודש מהתפוח הגדול, שם תיפקד כשף במסעדה של שף מורימוטו. חדי ההבחנה והשמיעה יזכרו את שף מורימוטו בתור השף היפני מהתכנית "איירון שף", שכל הזמנה שלו לזירת הבישולים, לוותה בצרחה עזה ובתנועת קארטה. סושי שף יאמה סאן, המגלגל במרץ, חותך ומקשט רולי סושי, עתיד לשמח לי הערב.

היינו שלושה. אחד שאוהב יופי ואסתטיקה (הוא עתיד להתרשם מפלטת הסושי), אחת עם הרבה ידע קולינארי (וכל ביקורת שלה פוגעת בול)  ואחת שטעמה כבר הכל ותרה אחר ריגושים קולינאריים (עיניים גדולות, כך הם מכנים אותה בסתר). פתחנו בשתי מנות ראשונות וליווינו בבקבוק יין פטיט המשלב מרלו וקברנה סוביניון (215 ₪) של יקב הבוטיק קסטל, שהיה מצוין, עשיר מאוד ועמוק טעם. מנה של קוקי סאן ז'אק בחמאה ירוקה ואספרגוס (69 ₪) היתה מצוינת. רוטב החמאה היה מדויק ומעודן ולא מהכבדים השתלטניים. הקוקי סאן ז'אק היה ממש קוקי, והרבה עשבי תיבול לימוניים הורגשו ברקע. האספרגוס עזר לאסוף את הרוטב המעולה שנשאר מיותם. סופלה כמהין וגבינת צאן (68 ₪) היה מוצלח גם הוא וייצג נאמנה את טעמה העמוק של פטריית הכמהין, אך לצער כולנו הוגש בטמפרטורה קרירה מדי וככל שהתקרבנו לליבת גבינת העזים, הלך העסק והתקרר עוד יותר. לצד הסופלה היה סלט פירותי עז רוטב ומעט תוקפני שהיווה ניגוד נחמד לסופלה המעודן. אנחנו, תודה ששאלתם, היינו מעדנים גם את הרוטב. 
השירות היה מקצועי ואדיב והמלצרית חיננית ומקסימה ואף גילתה ידע מרשים באגף היינות. גם המנות הראשונות היו טובות מאוד, אך משהו בכל זאת פגם בהנאה. היה זה המחיר המוגזם של הראשונות, והוא העיק לנו על המצפון והכביד על הכיס. הדחקנו והמשכנו, ובזמן שחיכינו לפלטת הסושי הקטנה (300 ₪) נהנינו מהבריזה, מהפסקול היפה של הים התיכון ומהמוזיקה. המוני צרפתים החלו למלא את המסעדה ואפילו אני והשיזוף המשכנע שלי, נראינו חיוורים ודהויים לעומתם.
זה שאוהב אסתטיקה וזאת שמבינה באוכל, ציינו לרעה את הבחירה המשונה במנורות קריאה פשוטות כאמצעי תאורה לשולחנות הסמוכים לקו הים ומוזילות את האווירה החופשתית המקסימה. נתתי להם זמן למצוא פתרון תאורתי הולם והלכתי להטריד את הסושי שף יאמה סאן ביפנית הקלוקלת שלי.

שפכתי בפניו הרבה מידע ביפנית, הרוב טעויות. הוא הקשיב בנימוס וחייך. בניסיוני לדובב אותו, הצלחתי לדלות מידע הנוגע למדעי הגלגול: את הסושי הוא מכין בטכניקה יפנית מסורתית אך משלב טאצ' ישראלי לא צפוי. ואני, אוהבת הפתעות שכמותי, חזרתי לשולחן חדורת סקרנות.

הצבעוניות היתה שובת לב: ביצי דגים ירקרקות – שקופות ככדור בדולח קישטו את רול הספייסי שרימפס. נגירי של דג לבן נצרב קלות והתהדר במעטפת גרילית בהירה. סשימי טונה פוסל כשושנה ורדרדה וענוגה והספייסי טונה וסלמון רול עוטרו במיונז ווסאבי ירקרק. הטאצ' הישראלי ההפתעתי והטעים הגיע בדמות רול צלופח ומוצרלה עם מיקס אורז, קנפיו ושומשום בציפוי חלפיניו, בצל סגול ומוצרלה. וזוהי רק הרשימה החלקית. חואן מירו בכבודו ובעצמו היה שואב השראה מיצירות הסושי הללו ומתקין ציור צבעוני ומלא חיים. קשה היה לי לחבל ביצירה הזו, פרי שיתוף פעולה ישראלי- יפני, אבל בסוף התגברתי. והטעמים? עונג. ניכר היה שחומרי הגלם הם הטריים והמשובחים שבשוק. הדגים היו פשוט נפלאים ובשרניים, ופולטו בצורה מושלמת. האורז קיבל אצלי ניקוד גבוה למדי: ברוב הסושיות בישראל מוגש הסושי כשהאורז העוטף אותו סובל מקור בלתי הגיוני שהופך אותו לקשה ולא מאוד לעיס, מעין ברירת מחדל שכולנו למדנו לחיות איתה. כאן ברוקה, טמפרטורת האורז העוטף את הסושי מושלמת ומדויקת. רק כשפוגשים בסושי טוב כל-כך מבינים את ההבדל הגדול בטעם ובאיכות.