ובימי השרב תמלא הארץ שמחה וצהלה, ונהרות ילדים ימלאו את שביליה, ותרעש הארץ לאורכה ולרוחבה. ובצהרי היום ההוא תצא בת ישראל את משכנה ותתור אחר בית אוכל. ויבואו בני ישראל ויאמרו לה: לכי אל המקום ההוא שבאלנבי וראי כי טוב הדבר. ותעש המעשה ההוא.

ותתפייט

רחוב אלנבי בתל-אביב. פעם רחוב יוקרתי, מקום משכנם של חנויות יוקרה, אופנה וסטייל, והיום מקום משכנם של פיח האוטובוסים, חנויות דיסקים וריחות שמנים של שווארמה שמנה. הזנחה וחוסר ניקיון שולטים ברחוב ואלמלא הייתי ג'אנקית של הפלודה הכה ממכר, סביר כי רגלי נמנעת הייתה מלדרוך על מדרכות הרחוב. מודה אני ומתוודה, האל הגדול, דה ביג אול מייטי היושב במרומים, בירך אותי במידה לא מבוטלת של דרמטיות ואישיות אקסטרוונגרטית המאופיינת ביכולת הבעה וורבלית מרשימה. ואני אסביר - תחושת רעב קלה המתפתחת בבטני תלווה בנפנופי ידיים, פלבול עיניים ופניה לכל סובבי בזעקות שבר שעיקרן "הכל מסביבי שחור, הווווו, כל החדר מסתובב, שמישהו יביא לי אוכל". רעב מסיבי גורר לחישה איטית של "אני מתעלפת, תזמינו שח"ל". לא מהיום מכירה אותי סביבתי ומייחסת לזעקות השבר שלי מידה מתאימה של רצינות ואמון, אך מעת לעת מצליחה אני לזעזע מוסרית ומצפונית את המעגל החברתי ולסחוט אמפתיה רגשית שערכה לא יסולא בפז. לכן, משנתבשר אבי כי עליו לסור בו ברגע ולשאת אותי (מפאת החולשה שתקפה) למסעדה איטלקית, "אבל מהר כי הווווווו, הווו, געגועים כה עזים לטיול המשפחתי באיטליה תקפוני, ואני עומדת עכשיו מול חלון ענק בקומה השמינית..." הוא מיהר  להובילני מידית לאיטלקית הקרובה. "אין לי שום כוונה לפדות כבר היום את ביטוח החיים שלך" אמר ולא יסף.

רדיו רוסקו האיטלקית שוכנת בחצר פנימית, מעין סמטת בריחה מרחוב אלנבי הסואן

והיא השכנה הצעירה של "סטפן בראון" לבית הבעלים שאול טבת. המסעדה ממוקמת בקומת הקרקע של בניין עתיק בחצר פנימית נחמדה ונעימה המרוצפת באריחים מקוריים משנות ה-30. בחצר צומחים בהוד עצי הדר, קלמנטינות ואשכוליות ותורמים לתחושת האסקפיזם. אפילו השמש התוקפנית של המידל איסט, לא מצליחה לחדור לחצר החמודה הזאת ולקלקל את הבריחה הנפלאה. האבטיפוס למקום הוא ה"אנוטקה" - אותן חנויות ממכר ליין שפעלו באיטליה לפני מאות שנים שבהן סעדו סוחרי היין ונהנו מאוכל קל שליווה את העסקה וייצב את אחוזי הכוהל בדמם.

אז כזו היא רדיו רוסקו - מסעדה איטלקית חמודה עם אוכל קל, בר מזמין וחצר סימפטית.

ותבאר:

הרעיון מאחורי הבחירה העיצובית הוא פשטות וחוסר רשמיות. שאול טבת, בעל המקום והמעצב, רצה מקום פשוט, נעים ונטול פוזה. משהו שיתאים לאופי הקולינארי של המקום. הנינוחות באה לידי ביטוי בבר עץ האלון הנעים והמזמין, בקירות הצבועים בגוון מוקה- בז'י נוסטלגי ובהדפסים הדקים של כרזות וצילומים משנות ה-70 המודבקים על הקירות, שבחלקם מוצג קולאז' מבדר בין הישן למודרני. כזה הוא הדפס בו נראות דמויות מסיפורי התנ"ך לצד דוגמניות שדופות מערוץ האופנה. את הלוק האירופאי יוצרות מנורות שנדליריות, אשר הגדולה והמרשימה שבהן מוצבת מעל הבר וכן מראות בעלות מסגרת זהב. שושנה ג'ונסון, הבר שגר כאן לפני רדיו רוסקו, "סבל" מבר ארוך ומסדרון צר וארוך המתאים לבר סליזי, אפלולי ורב חיכוכים. כשהגיע תורו של רדיו רוסקו, בבחירה מושכלת, נשבר המסדרון הארוך והצר על-ידי קירות תוחמים, שנבנו והפרידו את החלל הארוך הזה למספר חדרים אינטימיים. שבירת החלל הארוך ויצירת החדרים היא דרך מעניינת להתמודד עם חלל בעייתי ובנוסף הוחלט לקצר את הבר כך שמבואת הכניסה נראית רחבה ומזמינה יותר. הקירות גם הם נצבעו מחדש והחלל קיבל אופי שונה לגמרי: נינוח, נעים וחסר יומרה. סליזיות לא גרה כאן יותר. לצד החלל המרכזי ישנו חדר נוסף ארוך וצר המשקיף על המרפסת הנעימה של סטפן בראון, גם היא מקושטת בצמחיה ועצי הדר. נחמד לשבת בלב העורק הסואן של תל – אביב ולהשקיף מבעד לחלון גדול על קצת ירוק, וכשיורדת החשיכה נעים כפליים, כי המקום משתנה ומקבל ווייבס מקפיץ יותר- בצהריים שולטים הג'אז והקלאסית  ובערב מוקפצת האווירה עם Fאנק, דיסקו  ואולדיז. הווליום נעים לאוזן ולא משתלט, התאורה מתעמעמת, אך לא עד דרגת "דיאלוג בחשיכה" ובכלל, אם משקללים את התנאים הנ"ל פלאס האוכל המלבב, מקבלים מקום, כמו שאומרים אצלנו בפולניה, "בטוב טעם".

ותטעם

ואם בטעם עסקינן, התפריט בנוי על טהרת האוכל האיטלקי המסורתי והפשוט עם אוריינטציה כפרית. השף, מנה שטרום בעל הרזומה המרשים, למד והתנסה בבישול האיטלקי בארץ המגף, משם גם ייבא את חומרי הגלם היבשים המשמשים להכנת המנות. הבישול לדבריו, הוא בישול פשוט, דבר שהופך אותו לתובעני יותר ומצריך הקפדה יתרה על טריות חומרי הגלם, המרכיבים ותיבול מדויק שמורגש כפליים במנות שמכילות מעט מרכיבים. אז בשל חובתנו המוסרית והמקצועית לבדוק את טריות החומר והדיוק בתיבול, התחזרנו אבא ואני בשלוש מנות פותחות. מנת קרוסטיני (42 ₪) של 6 פרוסות לחם איטלקי קלוי ומתובל בשמן זית עליו נערמים מגוון כיסויים צמחוניים. ולהלן הדירוג: על פרוסה מספר 1 - מיקס פטריות מוצלח ועשיר בטעם. פרוסה מספר 2 - סלט של תרד, עגבניות ופטה שהיה חביב ועתיר בארומה שומית מבורכת. פרוסה מספר 3 - עגבניות קלאסי, קוביות עגבנייה, בזיליקום ושום, טעים ובנאלי. פרוסה מספר 4 - קפונטה חצילים, מעין סלט חצילים איטלקי וטעים. פרוסה מספר 5 - זוקיני ופרובולונה, הקישואים היו סתמיים אך גבינת הפרובולונה האיטלקית הייתה עדינה ומתקתקה ועל הפרוסה האחרונה שהיא גם החביבה ביותר: מוסטרדה וגורגונזולה - המוסטרדה הוא צ'אטני איטלקי מתקתק ועז טעם, שביחד עם הגורגונזלה הנעימה, יצר ניגוד טעמים משגע.
הבאה בתור היתה המלנז'נה א-לה פרמזנה (42 ₪) המעולה. פרוסות חצילים רכות במידה הנכונה, מכוסות ברוטב עגבנייתי עמוק טעם שליווה והמיס את המוצרלה כמו שצריך להמיס מוצרלה. הפרמז'ן המפורר היה מצוין והרגיש כל-כך איטלקי... הוווו איטליה. ואז הגיעה הפולנטה המצוינת גם היא, עם פטריות ורוקט (36 ₪) אשר הוגשה פריכה ומעט מתקתקה, מוכנה לספוג כל טעם שיחבור אליה ומסביבה תערובת פטריות, רוקט פריך וחתיכות גבינת פרובלונה, שאני אתלונן?

התפריט בנוי על טהרת האוכל האיטלקי המסורתי והפשוט עם אוריינטציה כפרית.

בשלב הזה ניסיתי להישאר פיכחת והתעלמתי בחביבות נחרצת מכמעט 300 יינות שמציע הבר המתופעל על-ידי ברמן איטלקי מקצועי וחביב שעזר לי בתרגום המילים האקזוטיות באיטלקית שמקשטות את התפריט.מצוידים בעיניים גדולות ותאבון בריא, חלקנו פיצה של תרד, ריקוטה, צנובר ועגבניות שמש (46 ש"ח). מדובר בגרסה קלילה ואלטרנטיבית של הפיצות המוכרות. הבצק היה דק מהרגיל, אך לא היה קשה מדי ולא סבל מ"קרקריות" יתר, הוא היה פריך ודק במידה הנכונה. את מקומם של רוטב העגבניות וגבינת המוצרלה תפסו הריקוטה והתרד שנמעכו יחדיו ויצרו כיסוי ירקרק לבנבן יפיפה שעידן את הפיצה, ורק עגבניות השמש הסמי מיובשות, נתנו קיק של טעם עז, עוקצני וחיובי למנה. אהבנו.
השירות מקצועי ואדיב, נטול מניירות וגינוני יוקרה מיותרים. המלצרית החייכנית המליצה על הסלטינבוקה (68 ₪), מנה איטלקית מסורתית של עגל חלב עם חמאה ופרשוטו, וחבל שכך, כי המנה אכזבה בגדול. עגל החלב היה יבש מעט וקשה מדי, הרוטב היה סתמי – לא הורגשה נוכחות מרוותית, ולטעמי, מעט לימון היה יכול לשדרג את העסק. גם צורת ההגשה הסתמית סבלה מחוסר אסתטיות ולא משכה את העין או את החיך. בלי לנטור טינה עברנו לרביולי גבינות ברוטב אספרגוס ועגבניות (54 ₪), שהיה טעים. לרביולי שהוכן במקום עד לדרגת אל דנטה, היה בצק בשרני ומנחם ומילוי נדיב של גבינה עדינה. רוטב העגבניות שבר את כל העידון הזה וחתיכות אספרגוס פריכות מטריות (גם הן בושלו עד לדרגת אל דנטה) עשו מעניין בפה.
ואז הסתכלתי על אבא במבט שלא משתמע לשני אופנים, ותוך פלבול עיני וקימור השפה התחתונה צייצתי  "מ-ש-ה-ו מתוווווווק" והוספתי "אבאלה".
 והנה התקציר ואחרית דבר: טרמיסו (34 ₪) - כן. כי הטעם נחמד אם כי מעט מתוק מדי, המרקם כייפי והפירורים הפריכים שמפוזרים למעלה מוסיפים עניין. גם צורת ההגשה בתוך כוס רחבה, חמודה לעין.
עוגת גבינה ודובדבנים (30 ₪) - לא, כי העוגה סתמית למדי, חסרת ייחוד או טעם מוגדר. והמרקם לא כייפי. זה למה.

טעמים ומקרא
כן- כי המקום הוא כייפי, האווירה טובה, העיצוב נעים ונינוח והחצר הירוקה אידיאלית לאסקפיסט המתחיל.
כן - כי סועדי המקום נראים תמיד כל-כך מרוצים מאושרים (הכל הצגה).
כן - כי כיף מאוד לשבת על הבר וללוות כוס יין צונן באוכל איטלקי פשוט, קליל וטעים.
לא - כי המחירים מעט גבוהים. גם אווירה טובה וחצר חמודה צריכים לתמחר בהיגיון.
ותפסוק: כן

ותמלא פיה במטעמים ותדשן בטנה בעונג ובקלוריות. ובראותה את בבואתה משתקפת אליה תצר על המראה עד מאוד. ונדר תנדור כי מאותו היום תתן דין ודברים טרם ההאבסה.