"צומת תנובה", במפגש הרחובות מנחם בגין ורוקח, נקרא על שמן של המחלבות שניצבו שם עד לפני מספר חודשים, בשולי העיר, לצד שדרת המגדלים המתהווה שבעיר. מבני המחלבות האדירים נהרסו, ובמקום עתיד להיבנות גורד שחקים חדש. נתיבי איילון הגובלים במתחם העצום ממזרח, יכתיבו כנראה את אופי הבנייה במקום. אדריכלות פוסט-מודרניסטית המדברת בשפה רב מימדית באמצעות חומרים חדישים, נפחים בגדלים משתנים וקנה מידה ענק. שימוש בטכנולוגיה חדישה ומודולרית של קירות מסך משוכפלים ואין סופיים, המדגישה את הקווים הורטיקאליים ומעצימה את חזותם של מבנים. מגדלים אלו שואפים לשמיים ומנסים להעביר לאדם את השליטה על הבריאה, מעשי אנוש שנהפכו למעין כוח טבע אלוהי. התבוננות על קו הרקיע של תל אביב היא חיזיון מרהיב, וכמו איתני הטבע, גם היא מדהימה ומעוררת חרדה.
בקצה מתחם תנובה, ממש על גבול האוטוסטראדה, נשאר שריד קטן ובודד של המפעל כנראה בכדי שישמש גב לשלט חוצות. חורבות המבנה הפונות אל מגרש החנייה החדש שהוקם במקום, נתעטפו בבדי ברזנט שחורים. המחזה מזכיר באופן מעורר חשד את עבודותיהם של צמד האמנים כריסטו וז'אן קלוד. עבודותיהם המוכרות כמו עטיפת מבנה הרייכסטאג בברלין וכיסויים של איים שלמים באוקיינוס בבד ורוד, מבקרות את שליטת האדם על הטבע תוך שימוש במעמדה של האריזה בעולם השיווק הקפיטליסטי, כשהם מעניקים לה משמעות חדשה – מונומנטאלית. הכיסוי של איים או רכסי הרים ביריעת בד עצומה, מנכס את הנוף לתוך מסגרת אנושית מוגדרת. קריסטו וז'אן קלוד מדגישים את הצורך להגן על הטבע מפגעי הקדמה, ומכסים אותו בשמיכה גדולה כמו ילד קטן. כך ניתן לפרש גם את כיסוי הגשרים והמבנים האנושיים ביריעת ענק. דווקא הבניינים הגדולים מטעים אותנו לחשוב כי חוזקנו נצחי ושולט על הטבע והסביבה ולכן נחוץ יסוד מרכך, אימהי, באותו המקום כדי להחזיר לו את קנה המידה האנושי ולהדגיש את זמניותינו על האדמה. לו צמד האמנים היה מגיע לתל אביב ליצור, ספק אם היו מצליחים לבחור אתר טוב ממתחם תנובה לעבודתם. אומנם המבנה העטוף על גדת האיילון אינו עצום, אך הקונטקסט האורבאני בו הוא ממוקם מאיר אותו באופן דומה לשאר עבודותיהם. מגדלי עזריאלי מדרומו ומתחם הבורסה מצפונו, יחד עם הידיעה כי הקרקע עליו הוא ניצב היום עתידה להפוך גם היא לגורד שחקים, מעלה את אותן השאלות.
כמה אירוני שדווקא חנייה במתחם תנובה מאפשרת מבט המרחיב את היריעה על עתידה של האדריכלות באיילון סיטי. אומנם ספק רב אם  בעלי הקרקע התכוונו לכך, אך מחזה הבניין הארוז יוצר ניסיון כמעט אחרון, לאלץ את הסביבה המקומית לחזור לקנה המידה האנושי. קריאה נואשת אחרונה של הסביבה להחזיר לה מעט מן השליטה שהייתה לה בעבר לפני העידן החדש.