הסביבה האורבאנית בתל אביב מפתיעה אותי בכל יום מחדש. בכל פינה אפשר למצוא התרחשות מחתרתית ייחודית, שאם שמים לב אליה, היא צצה ומבריקה מבין פיח האוטובוסים. כילדים הצלחנו לדמיין עולמות מופלאים שכאילו נמצאים בתוך הגולות בהן שיחקנו. כיום, כשגדלנו, קשה לנו לראות את הנפלאות שהעיר הגדולה והאמיתית מציבה על מפתן דלתינו. אני מביט בבניינים ומגלה בהם את הגלקסיות האבודות מהגולות של ילדותי.

משהו במגדל שלום גורם לי לאהוב אותו יותר מאת כל קופסאות הזכוכית והפלדה השואפות לשחקים. עברו הקודר של הבניין שקנה מקומו בהרס גימנסיה הרצלייה, מול עברו הזוהר מימי כל-בו שלום מקנה לו נופך אנושי ופגיע. כבר שנים שאני צופה במגדל שלום מכל פינה אפשרית בעיר והנה לאחרונה, לפתע, נתגלה לי מנוף ירוק ועצום מגיח בקצהו הצפוני של המגדל, יוצא כזיז מחזיתו ומרים מהקרקע ציוד בניה לקומות הפנטהאוזים החדישות שנבנות מעל המגדל. מנופים רבים מקשטים את קו הרקיע של העיר, הם דקים ומגיעים השמימה הרבה לפני המגדל שאותו הם בונים, אך המנוף של מגדל שלום שונה, הוא אינו ניצב על הקרקע אלא כאילו סתם כך נתלה על הבניין, כטפיל מתכתי מסרט מדע בדיוני, רובוטריק גדול ומפורק שהחל לשלוח זרועות ענק לכל עבר. יצורים עתידיים שכאלו יוצרים בי פחד, הנה מנוף הניצמד לבניין מבלי שזה יגלה כל התנגדות, ומרגל על הנוף העירוני מגבוה.